גלעד ארדן, שגריר ישראל באו''ם (ציוץ בטוויטר, 24.10.23) / צילום: שלומי יוסף
השבוע מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש העלה את חמתה של ישראל כשאמר שמעשי הטבח בעוטף עזה "לא קרו בוואקום", למרות שהבהיר שהכיבוש לא יכול להצדיק אותם. בתגובה לדברים, שר החוץ אלי כהן ביטל את פגישתו עם גוטרש. שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן אמר: "מזכ"ל שמחפש צידוק לטבח הנורא שבוצע בנו לא יכול להישאר בתפקידו". כמו כן, משרד החוץ עיכב ויזות לאנשי האו"ם שביקשו לבקר בעזה.
המקרה הזה הזכיר את היחסים הלא פשוטים בין ישראל לבין האו"ם. אז מה הביא אותם לנקודה הזו ומה יוצא לנו מהחברות בארגון הזה? ניסינו לברר.
● המשרוקית | האם בג"ץ אילץ את הצבא לחשוף מידע שנוגע להפצצות בעזה?
● המשרוקית | הפייקים על המלחמה בעזה שאיתם צריכה להתמודד ההסברה הישראלית
● "ייבאנו אנטישמיות": המלחמה משנה את מדיניות ההגירה באירופה
יותר מורדות מעליות
במאמר שפרסם ד"ר ירון סלמן, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל, במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הוא מפרט את תולדות היחסים בין ישראל לאו"ם. אמנם לפי סלמן רוב השנים היחסים האלו ידעו בעיקר מורדות, אבל היו גם עליות. ההתחלה, למשל, הייתה לא רעה: "בתחילת הדרך, בסוף שנות ה־40, יחסי מדינת ישראל והאו"ם התאפיינו במגמות חיוביות", הוא כותב. ניתן למנות למשל את ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה ב־1947, את אימוץ אמנת האו"ם במגילת העצמאות, הצטרפותה של ישראל לארגון בסמוך להקמתה וגם את המדיניות של שר החוץ הראשון משה שרת בניסיון להפוך את המדינה הצעירה למקובלת במסדרונות האו"ם.
אבל, כפי שמראה סלמן, הדברים האלו לא החזיקו מעמד זמן רב, מכמה גורמים. חלקם היו קשורים במדיניות הישראלית: רה"מ הראשון דוד בן־גוריון היה מעוניין במדיניות לוחמנית כלפי ההתנהלות של שכנותיה של המדינה הצעירה כלפיה, בעוד שרת רצה להימנע מפעולות תגמול בשם הדיפלומטיה. "משפט שאפיין את הגישה של בן־גוריון הוא 'לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים'", אומרת לנו פרופ' גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם בשנים 2008-2010. "שרת היה יונת שלום, שאמר שלולא האו"ם ישראל לא הייתה קמה מלכתחילה". המחלוקת בין השניים התחדדה עד שב־1956 הודח שרת על ידי בן גוריון, וכך החל עידן בו מדיניות החוץ הישראלית שמה פחות דגש על דיפלומטיה, ברוח הציטוט המיוחס לבן־גוריון "או"ם שמו"ם".
אבל היו גם גורמים הקשורים במגמות גלובליות: המלחמה הקרה הפכה את האו"ם בכלל ואת מועצת הביטחון בפרט לגוף קוטבי, באופן ששיקף את העוינות בין ארה"ב לברה"מ, כך שישראל התקשתה לתמרן ביניהן ולזכות בתמיכתן בקידום האינטרסים שלה באו"ם. בנוסף, בסוף שנות החמישים החלו להצטרף מדינות חדשות. "בתחילת הדרך רוב החברות באו"ם היו דמוקרטיות", אומר סלמן למשרוקית, "אבל עם השנים החלו להצטרף מדינות מגוונות: מוסלמיות, ערביות, אפריקאיות, לא דמוקרטיות, בלתי מזדהות, משוחררות ואוטוריטריות. זה הביא לכך שהדמוקרטיות הפכו למיעוט באו"ם, וגם לבידוד של ישראל בתוך הארגון". כחלק מכך, אומר סלמן, החל תהליך באו"ם של אימוץ הנרטיב הפלסטיני. שנות השבעים היו רצופות בהחלטות פרו־פלסטיניות, לצד ההחלטה האנטי־ישראלית שכנראה הייתה אחת מנקודות השפל ביחסי ישראל והאו"ם: החלטה 3379, שקבעה שציונות היא צורה של גזענות.
שיפור הגיע בשנות התשעים. "מסך הברזל נפל, ארה"ב הפכה להגמון בזירה הבינ"ל ונעשה ניסיון להגיע לפתרון כולל של הסכסוך הישראלי־ערבי, מה שהוביל לוועידת מדריד, ובהמשך גם להסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן", אומר סלמן. לכן, הוא אומר, לא מפליא שהחלטה 3379 בוטלה בתחילת שנות התשעים. נקודת תפנית נוספת הגיעה בשנת 2000, אז ישראל התקבלה לגוש "אירופה ומדינות אחרות" באו"ם, ובכך למעשה לראשונה היא הצטרפה לגוש של מדינות בארגון. "ישראל לא הייתה יכולה להצטרף לגוש של מדינות אסיה בגלל הבולטות של מדינות ערביות ומוסלמיות חברות הגוש, ובאירופה נטען שגיאוגרפית ישראל באסיה", ממשיך סלמן. על כל פנים, קבלתה אפשרה לקדם אג'נדה כחלק מגוש, במקום כמדינה בודדת.
היחסים היום
מאז שנות האלפיים ישראל נוקטת בגישה פחות לעומתית כלפי האו"ם ויותר פרו־אקטיבית. "ישראל פועלת כדי להציג את עצמה כישראל שמעבר לסכסוך", מסביר סלמן. "היא פועלת לעמידה ביעדי המילניום של האו"ם, למשל היא משגרת סיוע הומניטרי למדינות מתפתחות". עניין שישראל פחות מתגאה בו במסדרונות האו"ם הוא אספקת נשק (בעיקר נשק קל) למדינות מתפתחות שלא תמיד דוגלות בשמירת זכויות אדם. לדבר יש תמורה באו"ם, שכן מדינות כמו רואנדה ודרום סודאן מצביעות לטובת ישראל בעצרת הכללית. בנוסף, הגישה הפרו־אקטיבית של ישראל הראתה תוצאות, כדוגמת בחירתם של שלושה שגרירי ישראל באו"ם מאז 2005 לתפקיד סגן נשיא העצרת הכללית.
אבל למרות הגישה החיובית הזו, הגישה העוינת של האו"ם לא תמה. פרופ' שלו נזכרת בכהונתה: "כשהתחיל מבצע עופרת יצוקה, ואחריהם הגיעו דוח גולדסטון והמרמרה, כל סדר היום החיובי נדחק הצדה".
גם ההצבעות נגד ישראל לא הפסיקו. סלמן חקר ומצא שב־2018 התקבלו בעצרת 21 החלטות גינוי נגד ישראל, בעוד שנגד שאר מדינות העולם יחד התקבלו רק שש. ב־2019 היחס עמד על 18 החלטות נגד ישראל לעומת שבע החלטות נגד שאר העולם. "הקורא הביקורתי יוכל לומר שאלו החלטות סימבוליות בלבד בלי משמעות מעשית, וזה טכנית נכון", הוא אומר. "אבל לאורך זמן לא ניתן להתעלם מהאפקט המצטבר של עוצמת הסימבולי, בטח בעידן של תקשורת המונים, רשתות חברתיות ופייק ניוז. מדינות צריכות להתאים את עצמן לזירה הזו, שבה אין שום מגבלות על השחקנים ברשת".
סלמן מסביר שלא רק ישראל שינתה גישה בראשית שנות האלפיים, אלא גם הפלסטינים: "מתום עידן ערפאת הצד החילוני הפלסטיני ראה במאבק הצבאי כלי פחות דומיננטי, והחל לפעול בזירה הדיפלומטית ובכלל זה בזירת האו"ם. כעת הם מנהלים קמפיין כפול: גם נגטיבי, בדמות דה־לגיטימציה לישראל בניסיון להביא אותה למקום דומה לזה של דרא"פ בימי האפרטהייד, וגם פוזיטיבי, בדמות מאבק על ההכרה בזכות הפלסטינים לעצמאות. לישראל לא הייתה בררה אלא להכיר בחשיבות האו"ם ולפעול בתוכו כדי לזכות בלגיטימציה ולהשפיע על החלטותיו".
מה עושים עכשיו?
וכך אנחנו מגיעים לשבוע האחרון ולאמירת המזכ"ל גוטרש. "לא ייתכן שאחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר האו"ם יעמיד את ישראל החופשית והדמוקרטית על אותו מסד כמו של טרוריסטים מרצחים מהחמאס", אומרת שלו. "גוטרש נורא אכזב אותי. אמנם אני הייתי בקשר עם קודמו, באן קי מון, שהיה ידיד של ישראל, אבל חשבתי שגם גוטרש מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי. להגיד שהדברים לא קרו בוואקום זו אמירה מבזה".
האם ישראל פעלה באופן נבון? "לבטל את הפגישה, לקרוא לגוטרש להתפטר או לבטל את הוויזות של נציגי האו"ם אלו צעדים שאני יכולה להבין, אבל הם באים מהבטן", אומרת שלו. "הרי גוטרש לא יתפטר והעצרת הכללית, שיש בה רוב אוטומטי נגד ישראל, לא תדיח אותו. אני לא חושבת שתגובות מהבטן הן הדבר הנכון".
ואולי הגיע הזמן לפרוש מהאו"ם? "בשום פנים ואופן לא", חורץ סלמן. "אני יודע שקשה לישראלים שינקו מילדות את האמירה המפורסמת 'או"ם שמו"ם' לקבל זאת, אבל בימינו האו"ם נמצא בחזית מול האתגרים הניצבים בפני הקהילה הבינ"ל, למשל סכסוכים פנימיים, אסונות טבע, וסיוע לעקורים ופליטים. לא סתם אין אף מדינה, מגדולה ועד קטנה, שמוכנה לוותר על המושב שלה בעצרת הכללית. צריך להכיר גם באיום הדיפלומטי כאיום, ולפעול בהתאם. בעצם החברות שלה באו"ם ישראל מאותתת שהיא חלק מהמערב". גם שלו לא נלהבת מהרעיון: "אין להעלות על הדעת שישראל תהיה המדינה היחידה שלא חברה שם. צריך לתת לאו"ם באיזושהי צורה גט כריתות, אבל לא לעזוב לגמרי".
ומה כן? "כשהייתי שם, השגרירה האמריקאית סוזן רייס אמרה לי 'תעזרי לי לעזור לכם'", מספרת שלו. "צריך שנהיה שם כדי להכווין את הידידות שלנו במועצת הביטחון, הגוף המשמעותי באו"ם. אחרי דוח גולדסטון, הרמטכ"ל והפצ"ר הגיעו לאו"ם כדי להציג למזכ"ל ולשגרירים את הצד שלנו בעופרת יצוקה ויש לזה חשיבות גדולה". גם סלמן סבור כך: "ישראל צריכה לנסות להשפיע מבפנים על החלטות האו"ם, בין היתר, באמצעות מאמצי הסברה".
לקריאה נוספת
ד"ר ירון סלמן - יחסי ישראל והאו"ם במבחן הזמן