תצפיתנית במשמרת / צילום: דובר צה''ל
בשנת 2018 חצו פלסטינים מעזה את הגבול לשטח ישראל, והגיעו עד לשער של קיבוץ צאלים. הם נעצרו שם, ובמזל נמנע אסון גדול. בתחילה, כאשר נסיבות המקרה עוד לא היו ברורות, טפלו את האשמה על התצפיתנית. מישהו אפילו תדרך עיתונאי באחד מערוצי הטלוויזיה לומר שהפספוס של התצפיתנית הוא המקור למחדל. רק מאוחר יותר, כאשר תחקרו את האירוע, התבררה תמונה אחרת לגמרי: התצפיתנית שהייתה במשמרת דיווחה גם דיווחה. היא העבירה התראה. אמרה לממונים עליה שאמנם יש ערפל וקשה לראות במדויק, אבל שהמכ"מים זיהו חדירה. מי שדפדף את ההתראה שלה, היה גורם פיקודי. במקרה, או שלא, הוא גם היה גבר.
● ראיון | "אם היינו חופרים מנהרות עד שיפא, ייתכן שהמערכה הייתה אחרת. צריך לצאת מאזור הנוחות"
● מיוצר בסוריה ומסיר עכבות: זה הסם שנתפס אצל מחבלי חמאס
● אבישי גרינצייג, טור סופ"ש | כיתות הכוננות, הרחפנים והאכיפה: הכל הופיע בדוחות המבקר
גם הפעם, לפני שהתבררו זוועות ה־7 באוקטובר במלואן, היו מי שמצאו את האשמות: התצפיתניות כמובן. בהמשך, בין היתר הודות לשתי כתבות שפורסמו ב"כאן 11", נחשפה התמונה במלוא חומרתה: התצפיתניות דיווחו, שוב ושוב. זה לא עזר להן. 14 מחברותיהן נרצחו, 6 נחטפו, ואחת מוגדרת עדיין נעדרת.
מי שמחליט מה לעשות עם המידע הוא לא הן
תצפיתנית הוא השם הרשמי של תפקיד איסוף משוגע למדי שקיים בצה"ל מאז שנת 2004. בדומה לשורה של תפקידים אחרים בצבא, כמו משקיות ת"ש, חינוך או נפגעים, גם הוא נכתב אורגנית בלשון נקבה. ואכן, כך מספרות תצפיתניות, יש רק נשים בתפקיד הזה. לפני מספר שנים החלו לגייס גברים לתפקיד משיק, בלונאים, אבל בפוזיציה הספציפית הזו של התצפיתניות, יש ממש רק נשים. בתפקידי הפיקוד הבכירים לעומת זאת, משמשים בעיקר גברים.
אולם, בעוד שההטיה המגדרית בשם של התפקיד מדויקת לנעשה בשטח, דווקא הפועל שמנחה את הכותר שנבחר, די חוטא למציאות. בניגוד למה שסבורים רבים, תצפיתניות ממש לא רק צופות. הן מכירות את הגזרה שבה הן פועלות ברמה בלתי נתפסת. כל אבן. כל תזוזה. כל חקלאי שמעבד סמוך לגבול. הן גם מכווינות כוחות ומתאמות ביניהם. "הממשק כולל הרבה גורמי אש ומודיעין, ויש שילוב של כל הכוחות יחד. אותנו לימדו שמודיעין זה כמו פאזל. יש לך תמונה ואת רוצה להרכיב אותה", מתארת טל גראזי, ששירתה כתצפיתנית במוצב בגזרת לבנון בשנים 2021-2019. בנוסף, כפי שכבר ידוע מזמן, בשונה מהרבה תומכי לחימה אחרים בצבא, יש להן גם יכולת להרוג, באמצעות מערכת טכנולוגית שקיימת בצה"ל כבר למעלה מעשור ומכונה, גם כן בלשון נקבה "רואה יורה".
"את ממש נושמת את האזור שאת משרתת בו", מספרת גראזי. "אני מאזור המרכז, וצחקו עליי בבית שאני לא יודעת לנווט לנס ציונה, אבל אם ישימו אותי בכל נ"צ בגזרה, אני אדע". גראזי מספרת שבהכשרה שלהן, לומדות תצפיתניות שורה של כישורים ויכולות מעולמות תוכן שונים: מלימוד של מערכות, דרך ניווט והכוונה של כוחות ועד לאיסוף של מודיעין ממש. "למדנו לזהות פרצופים של אנשים, לקרוא שפת גוף ולהפעיל כל הזמן חשיבה ביקורתית. לשאול: אם יש לי טרקטור ליד הגדר למה הוא שם? אם יש עדר כבשים - מה הרועה מחפש? נקודת המוצא היא שזה לא יכול להיות תמים. בלבנון יש מלא שטחי מרעה - למה הוא בחר דווקא את הנקודה שבה הוא התמקם? לימדו אותנו לשאול כל הזמן את ה'למה', מה הפואנטה?"
יובל בשן, ששירתה כתצפיתנית במוצב באוגדת עזה בין השנים 2019-2017 שופכת גם היא אור על התפקיד: "את מזהה משהו חריג בלי שאחרים בטוחים שהוא חריג, כי את מכירה הכי טוב", היא מספרת. "את יודעת בכל שעה כמה מטרות יש לך במכ"ם ואת יודעת איפה בדיוק הן - משטחים חקלאיים ועד עמדות תצפית - ממש הכל. ואז כשקורה משהו חריג יש תחושת בטן שזה לא בסדר, שזה לא רגיל, את מתריעה על זה ומעבירה הלאה". מי שמחליט מה לעשות עם המידע הזה, זה כבר לא הן.
במקרה הזה, היא אומרת, גם אם תצפיתניות התריעו שהרגישו שמשהו לא רגיל קורה, "השאלה היא אם הקמ"ן של הגדוד גם חשב ככה. תחושת הבטן של התצפיתניות היא תחושה שקשה מאוד להעביר הלאה. צריכים לסמוך ב־100 אחוזים על התצפיתנית שכשהיא אומרת, היא יודעת. אבל בסוף אלה חיילות פשוטות, בלי סיווג כמעט, בסוף השרשרת. עם כמה שהתפקיד חשוב, מבחינה מודיעינית הוא בקצה ביחס לשאר האמצעים שיש בצבא. הצבא הוא לא מערכת אזרחית, אלא מערכת שמראש היא מאוד גברית. זה באופן כללי ההסתכלות על נשים בתוך המסגרת הצבאית, לאו דווקא על תצפיתניות".
בשן, כמו תצפיתניות רבות אחרות, התאכזבה מאוד לקבל את השיבוץ שלה לתפקיד - ואז התאהבה בו לגמרי. זה סיפור שמספרות הרבה תצפיתניות. "באתי משוהם, ממקום שבו יש פיקוד וקצונה ושנות שירות ומכינות, ואז קיבלתי 'תצפיתנית' והכי התבאסתי, אבל במיוחד בעזה מקבלים מאוד מהר משמעות לתפקיד. זה לא כמו בתפקידים אחרים - זה מיידי. כשקורה משהו את מסכלת או עוזרת לסכל, ויש תחושה תגמול מאוד מהירה".
במקרה של גראזי, היה לזה גם ממד פרטי משמעותי. אבא שלה ניצל בנס מאסון כפר גלעדי, מטרים ספורים מהמקום שעליו שובצה להגן בסופו של דבר. "המקום הזה, התפקיד הזה, הוא חלק מהסיפור שלי, מפסקול החיים שלי", היא משתפת. "וגם הבנתי פתאום מאיזו גבעה ירו על אבא שלי. זה משהו מאוד תצפיתני להגיד - לנסות לאתר מאיפה היה הירי. עשיתי כל הזמן את הניתוחים בראש".
חלק אינטגרלי מהמשימה המבצעית
התחושה הזו של התצפיתניות, שהן חלק אינטגרלי מהמשימה המבצעית, משתקף גם ממחקר איכותני שערכה פרופ' אילת הראל, מהתוכנית לניהול וישוב סכסוכים והמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. למחקר שלה ראיינה הראל יותר מ־100 נשים ששירתו כלוחמות ותומכות לחימה, 40 מתוכן שירתו בחמ"לים, בהן גם תצפיתניות. "חלק מהן ציינו שהתחושה הכי מדהימה בשבילן הייתה לשבת בחמ"ל ולשמוע לוחמים מיחידה עלית אומרים להן 'תשמרו עלינו טוב טוב'. זה לא סתם, יש פה מעין חילופי תפקידים בתחום ההגנה - כשאת מול המסכים ויש מלחמה - מי מגן על מי?". בנוסף, היא אומרת, אפשר להסתכל על זה בצורה רחבה יותר, של סוכנות. "התחושה שעולה מהן היא של 'אנחנו יודעות מה אנחנו עושות, ואנחנו עושות הכי טוב את התפקיד שלנו'". הראל מזכירה גם שחלק מתפקידי החמ"ל שמאוישים היום על ידי נשים, אוישו בעבר על ידי גברים, שלדבריה היו נרדמים על המסכים. "יש לנשים יכולות מטורפות, הן בטוחות בעצמן והן יודעות את זה".
אז איך קורה שבכל זאת, עם כל הידע, ההכשרה, הריכוז והחדות, יש מי שלא מקשיבים להן? מבחינת ד"ר כוכב אלקיים־לוי, משפטנית מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת רייכמן, לפחות חלק מהתשובה כבר ברור. "מאז ששמענו את עדויות התצפיתניות, הבטן מתהפכת", היא מודה. "מי שמחזיקה בתפיסה מגדרית לא יכולה שלא לשאול איך עוד פעם הקול של נשים היה שקוף, לא נשמע. לא האמינו להן. בסוף מה שעומד בתשתית הוא חוסר אמון בסיסי בנשים, וזה עולה כל פעם מחדש. הקול של נשים לא נשמע. החוויה הנשית האנושית לא נחווית כאמת". לדברי אלקיים־לוי, עדיין ישנם מי שמיד שמים סימן שאלה כשנשים אומרות משהו. "פה נשים צעירות דיווחו את מה שהן ראו לנגד עיניהן. הן אפילו לא הביעו עמדה. ולכן המציאות הזו שוברת פי כמה".
אלקיים־לוי מתייחסת לחשיבות של התפקיד במיוחד לאור העובדה שבאותה שבת ב־7 באוקטובר, תצפיתנית המשיכה לתפקד תחת אש: "זה מטורף. היא פעלה באופן כל כך מנוגד לאינסטינקטים, שלפיהם כשמישהו בא להרוג - תברחי. והיא לא. היא שומעת אנשים נהרגים והיא לא מתחבאת. זו גבורה שאי אפשר מספיק להדהד אותה".
הראל מציינת שמהמחקר שלה עולה שיש מקרים שבהחלט מקשיבים לנשים שיושבות בחמ"לים והן מרגישות מועילות מאוד. עם זאת, התסכול ברגעים שבהם לא מקשיבים להן, רב מאוד. שני רק לעובדה שהן ניצבות ממש על גבולותיה של המדינה, רק שאיש לא חשב שנכון לצייד אותן בנשק. כפי שהוכיחו אירועי ה־7 באוקטובר, גם לא קסדה ואפודים. "צריך לעשות חשיבה בכלל לגבי מי שיושבות בחמ"לים הקדמיים, שתכלול גם את הזווית של מיומנות במקרים של חירום. החמ"ל שנתפס בראש כמקום הכי בטוח שיש, אבל כשנופלת מרגמה ליד היו שסיפרו שהכול רעד, והחלונות נפלו. 'מה, אנחנו משחקים בלגו? אנחנו לא'".
האלופה (מיל') אורנה ברביבאי, בעבר ראש אגף כוח האדם בצה"ל, מסכימה גם היא שדרושה פה חשיבה מחודשת, אך סבורה שהפוקוס הוא אחר. "מה שראינו ב־7 באוקטובר הוא כשל מערכתי שלא קשור לסיפור המגדרי", היא טוענת. "זה כשל בתפיסה שאמרה: 'הם מורתעים, וכל מה שרואים בעיניים הוא בחזקת תרגיל שהם לא מתכוונים לממש'".
"תרומה משמעותית בשמירה על הביטחון"
מדובר צה"ל נמסר: "מערך התצפיות בצה"ל חיוני ומשמעותי להגנה על גבולותיה של מדינת ישראל. למערך תרומה משמעותית בשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, בסיכול פיגועים, חשיפה ופגיעה באויב. ככלל, ההתרעות שעולות ממערך התצפיות מקבלות ביטוי משמעותי בהערכות המצב המבצעיות ולצידן הערכות מודיעיניות נוספות. צה״ל פועל ונלחם בימים אלו, בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה. לאחר סיום המלחמה ייערך תחקיר מפורט ומעמיק בנושא לבירור הפרטים עד תום".