הכותבת היא מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה, עמיתה בכירה וראשת התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע במכון הישראלי לדמוקרטיה; עמדה בראש הצוותים שחיברו את הקודים האתיים של תאגיד השידור הישראלי "כאן" ושל מועצת העיתונות
זה למעלה מ-40 יום הם הגיבורים של כולנו. תמונותיהם מתנוססות בעולם כולו ומופיעות גם בסיוטים שלנו. בנשימה עצורה, אנחנו מצפים לשובם, וזה ללא ספק אירוע תקשורתי קיצוני ובלתי־נתפס, מהסוג שמדינת ישראל לא ידעה מעולם. אבל עלינו לזכור שהילדים החטופים הם גיבורים בעל כורחם ושבעת שובם לכאן, ברגע שבו יעברו לידיים ישראליות, הם חוזרים להיות ילדים בעלי זכות לפרטיות: לא רכושה של המדינה, לא של ראשיה ולא של המוסדות שיטפלו בהם - רשויות החקירה או טרמפיסטים אחרים - לא של הציבור הישראלי וגם לא של התקשורת.
● שאלות ותשובות | מתי ישוחררו החטופים ומה יקבל חמאס? כך תיראה העסקה
● החזרת החטופים לישראל: איך זה יקרה ומה צפוי עם הגעתם?
● ראיון | הבכיר שמסביר: זה מה שחמאס השיג בעסקה, וכך צריכה לנהוג ישראל
לכן, אסור בתכלית האיסור לפרסם שום דבר - מתמונות ועד ראיונות - שאין לגביו הסכמה בהירה, ומדעת, של משפחות הילדים. ההסכמה הזאת לא צריכה להינתן בכתב אבל צריך לזכור שכאשר ילד חוזר עם הורה מן השבי, שיקול־הדעת של ההורה אינו מיטבי והסכמה שהוא עשוי לתת יכולה להתבסס גם על הטראומה שלו עצמו.
בנוסף, אסור בשום אופן אפילו לרמוז להורים שלא נחטפו ונאבקו לשובם של הילדים שלהם, שכשם שהתקשורת הייתה איתם בקושי שלהם, כך עליהם "לגמול לה" בחזרה בהסכמה לחשיפה תקשורתית. כשמדובר בילדים יתומי הטבח של ה־7 באוקטובר, הרי שלגביהם נדרשת הסכמת בני משפחה מדרגה רחוקה יותר. אלה נאלצים, נוכח הנסיבות הקשות, להפוך לאפוטרופוסים, ולכן הזהירות בהשגת ההסכמה צריכה להיות כפולה. גם פרסום חומרי ארכיון של הילדים שנעשה כחלק מהקמפיין לשחרורם אינו יכול לשמש כעת עילה להפעלת לחצים לפרסום תיעוד חדש.
אולם, ההסכמה היא רק המשוכה הראשונה. בקוד האתי של תאגיד השידור הישראלי "כאן" וגם בזה של מועצת העיתונות הישראלית נכתב במפורש כי "בדיווחים על אודות תאונות, אסונות, אירועי אלימות קשה או מלחמה, נאזן בין העניין הציבורי שבדיווח מלא לבין הצורך לנהוג בחמלה". החמלה חייבת להיות שיקול מרכזי במכלול שיקולי הסיקור העיתונאי בימים הקרובים, הן בפרסום תמונות וידיעות והן בקיום ראיונות, שעלולים לייצר טראומה משנית בקרב הילדים ובני משפחותיהם (ובאופן שונה אצל צרכני התקשורת). חוק הגנת הפרטיות קובע שאסור לפרסם צילום של מי שנפגע באירוע כמו פיגוע טרור או מלחמה, אם הצילום עלול להביך אותו - ואף שמבוכה אינה מוגדרת, המבחן די פשוט: הייתם רוצים לראות את הילדים שלכם בפרסום כזה?
ישנו קו עבה בין אחריות לבין אופורטוניזם
ביחס לראיונות עם הילדים, נראה שבנסיבות הקשות הנוכחיות, יש לדרוש אישור של איש בריאות נפש שעצם קיום הראיון לא יפגע במצבם הנפשי. יש לאמץ את כל כללי הרגישות הנדרשים בראיונות עם מבוגרים; למשל, להימנע משאלות כגון "מה הרגשת?" ולהתמקד בשאלות עובדתיות (איפה עמדת? מה ראית? מה חשבת?). אסור לראיין קטינים ללא נוכחות הוריהם, בני משפחה או אדם שהמשפחה סומכת עליו כמשענת רגשית. חובה להניח להם באופן מיידי אם הם מתנתקים או נרעשים מהסיטואציה, למרות הפוטנציאל שברגע הטלוויזיוני הדרמטי.
לכאורה, לפי חוק הגנת הפרטיות וגם לפי כללי האתיקה העיתונאית, אפשר לפרסם תכנים הפוגעים בפרטיות גם בלא הסכמה, כאשר יש בכך עניין ציבורי וערך עיתונאי. כאן, כדאי להדגיש כמה נקודות. ראשית, יש להבין שמרגע שחרור החטופים, הדרמה, הרכלנות והמציצנות גוברות משמעותית על העניין האמיתי לציבור. שנית, גם לפי חוק הגנת הפרטיות חובה לפעול בתום לב. הציבור איננו טיפש, והקו המפריד בין אחריות לבין אופורטוניזם הוא קו שאפשר להבין אותו בקלות.
שלישית, מדובר כאן במקרה קצה, משום שאלה קטינים, והם נפגעי העבירות האיומות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חוק הנוער (טיפול והשגחה) קובע כי אסור לפרסם שום פרט (שם, קול, תמונה, סביבה) שעשוי לזהות קטין כאשר נעברה בקטין עבירת מין, אלימות או התעללות. החוק הזה אינו חל כאן, מפני שהקטינים האלה כבר מזוהים ומפני שהם נפגעי פעולות איבה, אבל צריך לזכור את רוח החוק: כאשר קטינים הם קורבנות התעללות, גם הסכמה או עניין לציבור אינם יכולים להתיר פרסום פרטים לגביהם.
משקלה של התקשורת המסורתית, ובראשה ערוצי הטלוויזיה, בעיצוב התפיסה הציבורית והאישית של אירועים טראומתיים, הוא עצום. לכן, תיווך אחראי במתארי אסון ולחימה הוא בעל ערך בהגנה על יחידים וגם על הציבור, בעיקר במניעת מידע שקשה לעבד אותו מבחינה רגשית והוא עלול לגרום להצפה רגשית. למרות הצורך ב"קתרזיס לאומי", על התקשורת לפעול מתוך הבנה שכעת, יש להקיף את הילדים המשוחררים בבועה לא שקופה של אהבה וחמלה.
