גבריאל גרסייה מארקס, 2009. יותר מ־50 מיליון עותקים נמכרו מיצירת המופת שלו / צילום: ap, Eduardo Verdugo
בארה הוא סופר ועיתונאי אמריקאי. הוא כותב ל"ניו יורק טיימס", "וילג' ווייס", "דיילי ביסט" ו"וול סטריט ג'ורנל"
רק ב־1995, 28 שנים אחרי צאת "מאה שנים של בדידות" (הוצאת עם עובד, תרגום לעברית: ישעיהו אוסטרידן), מחברו, הסופר הקולומביאני גבריאל גרסייה מארקס
(1927-2014), הורשה לבקר בארה"ב.
● ביקורת על הספר "המנצח מוכר הכל": מאבק של לבנים והקלקות
● סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי ב-2001. זו ההשפעה על המערב
● עולם המוזיקה הקלאסית חוגג מאה שנה להולדת מריה קאלאס
לאחר ששנים לא קיבל ויזה בגלל קשריו למפלגה הקומוניסטית בקולומביה וחברותו עם פידל קסטרו, גרסייה מארקס נכנס לארה"ב הודות להזמנה ממעריצו, הנשיא ביל קלינטון. הוא אמר שזה הספר האהוב עליו.
לאנשים רבים מדור הבייבי בום, הרומן הזה פתח דלת לעולם שהם לא ידעו שהוא קיים. חוץ מספרי השירים של פבלו נרודה ואוקטביו פס, או אוסף סיפורים של חורחה לואיס בורחס, רובם לא קראו ספרות דרום אמריקאית.
אלא שבשנים האחרונות, יצירותיו של גרסייה מארקס זמינות כפי שלא היו מעולם. לפני כמה שנים הודיע מרכז "הארי רנסום" באוניברסיטת טקסס שהוא עשה דיגיטציה ליותר מ־27 אלף מסמכים מארכיונו הפרטי של הסופר, וכעת כולם זמינים באינטרנט בחינם.
הפלאי לפני היומיומי
ספרו של גרסייה מארקס, שנבחר על ידי "הגרדיאן" ו"לה מונד" לאחד ממאה הרומנים הגדולים בכל הזמנים, יצא לאור לפני 56 שנה. הוא מתרחש בארץ בדרום אמריקה ששמה לא נמסר, אך ככל הנראה מדובר בקולומביה.
העיר מקונדו היא ביתם של משפחת בואנדיה במשך שישה דורות, שאבותיה הגיעו בספינה ספרדית שננטשה על שפת נהר בג'ונגל מרוחק. בפעם האחרונה שראו אותה, קופים טיפסו במעלה ובמורד המפרשים שלה.
בספר של גרסייה מארקס, הפלאי תמיד מגיע לפני היומיומי. יש בו רומנים סוערים, קרבות, רציחות. רוחות רפאים הן בנות לוויה קבועות. צוענים מביאים איתם שטיחים מעופפים ומגלים לתושבי מקונדו את הקרח. רמדיוס מוסקוטה היפהפייה גורמת לגברי העיר להשתגע. מותו של אב המשפחה מצוין בגשם של פרחים צהובים. מקונדו מוכה במגיפת נדודי שינה, הגורמת גם לאובדן הזיכרון. על הכול, כולל כלי אוכל, שמים תגיות.
מקונדו מנותקת מהעולם. המילים "בדידות" או "מבודדת" מופיעות כמעט בכל עמוד. אנחנו יודעים שהמאה ה־20 החלה, רק כי נשיא ארה"ב וודרו וילסון מוזכר בסוף הרומן. אלפים מפועלי מטעי הבננות במקונדו נורים על ידי חיילים (מבוסס על מקרה אמיתי מ־1928). אחד הניצולים מגלה שזיכרון הטבח נמחק, ושגשם שנמשך חמש שנים מסלק כל ראייה שלו. תוך כמה שנים, הפסיקה מקונדו להתקיים, חוץ מבין העמודים של יצירת המופת של גרסייה מארקס, שעד היום תורגמה ל-46 שפות ונמכרו ממנה 50 מיליון עותקים.
הדמיון מעשיר את המציאות
המונח שתמיד מקשרים עם גרסייה מארקס הוא "ריאליזם מאגי", שילוב של הריאלי והסוריאליסטי. סלמאן רושדי (נ. 1947), שספרו "ילדי חצות" מ-1981 הושפע עמוקות מגרסייה מארקס, כתב שבסגנון הספרותי הזה, "הדמיון מעשיר את המציאות. הוא לא גורם לקורא לברוח ממנה".
הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס (1889-1986), נחשב לאבי הריאליזם המאגי, חוב שגרסייה מארקס מכיר בו. אולם כשנשא דברים בטקס קבלת פרס נובל ב־1982, בנאום שכותרתו הייתה "הבדידות של אמריקה הלטינית", הוא ציין השפעה אחרת: "המאסטר שלי הוא ויליאם פוקנר".
המחוז הבדוי יוֹקְנָפָּטוֹפָה שכתב עליו הסופר האמריקאי הוא ההשראה למקונדו, ומשפחת קומפסון שלו היא אחותה הרוחנית של משפחת בואנדיה. דרך אחת לפרש את מאה שנים של בדידות, אם כך, היא לראות אותו כרומן המושפע מפוקנר (1897-1967) דרך העדשה של בורחס.
דרך נוספת היא להבין למה התכוון גרסייה מארקס בנאום הנובל שלו. וכך אמר: "אירופאים בעלי רצון טוב - ולעיתים גם בעלי רצון רע - נדהמו מהרכיב הפנטסטי המאפיין את אמריקה הלטינית, אותה ממלכה נטולת גבולות של גברים רדופי שדים ונשים היסטוריות, שעקשנותם מתפוגגת והופכת לאגדה".
הריאליזם המאגי, אם כך, משמש כדי להעביר את "המציאות הגדולה מהחיים" של ההיסטוריה של אמריקה הלטינית. במאה שנים של בדידות, מלחמות אזרחים זוועתיות, ויכוחים פוליטיים הופכים למריבות מדממות, רומנים סוערים מובילים לשיגעון.
ועם זאת, לפחות אחת המגיפות הרודפות את תושבי מקונדו אינה תוצר דמיונו של הסופר. ב־2016 שודרה התוכנית "60 דקות" והיא נפתחה כך: "הסופר הקולומביאני גבריאל גרסייה מארקס כתב על עיר דמיונית במרכז הג'ונגל שתושביה סובלים ממחלה מסתורית שמחקה להם את הזיכרון. כיום, באזור ששמו אנטיוקיה בקולומביה, נראה כי המציאות מחקה את הספרות, בדרך שעשויה לענות על השאלות של כולנו".
חוקרים זיהו בקרב תושבי אנטיוקיה מוטציה גנטית הגורמת לאלצהיימר. זו פוגעת בהם באמצע שנות ה־40 לחייהם והופכת לקטלנית תוך עשר שנים. כעיתונאי צעיר, גרסייה מארקס כנראה הכיר את הסיפורים על הדמנציה המוקדמת של האנשים האלה וארג אותה לספר הנפלא שלו, לסיפור שחי בזיכרונותיהם של המוני קוראים במשך חצי מאה.