עולם המוזיקה הקלאסית חוגג מאה שנה להולדת מריה קאלאס

עולם המוזיקה הקלאסית מציין החודש מאה שנים להולדתה של מריה קאלאס (1923-2023), מכוכבות האופרה הגדולות בכל הזמנים, עד כדי כך גדולה שמעריציה קראו לה בשם "לה דיווינה" ("האלוהית").

קאלאס, בעלת קול הסופרן, זכתה במעמדה בזכות כמה כישורים: שליטה מוחלטת בטכניקה הווקאלית, פרשנות דרמטית נוגעת ללב, וטווח קולי יוצא דופן שהשתרע על פני שלוש אוקטבות. עובדה זו איפשרה לה לשיר כמעט כל תפקיד שנכתב לקול נשי, החל מ"מלכת הלילה" של מוצרט ועד "כרמן" של ביזה.

● 6 הערות | ההיסטוריה של האנטישמיות באוניברסיטת הרווארד
● הספר שמתאר את המאבק בין שתי החברות האמריקאיות על השליטה במכירות באינטרנט

הרפרטואר שלה כלל אופרות מאת דוניצטי, בליני, רוסיני, ורדי, וגנר, פוצ'יני ורבים אחרים, וביצועיה המוקלטים לאופרות נבחרות, דוגמת "נורמה" של בליני או "טוסקה" של פוצ'יני, נחשבים עד היום למיתולוגיים.

כשצופים בהקלטותיה המצולמות, רובן בשחור לבן, אפשר להבין מדוע: הייתה לה נוכחות בימתית כובשת, קול חם וקטיפתי, ויכולת ייחודית "להיכנס" לדמות שגילמה.

למרבה הצער, ההקלטות המצולמות אינן רבות: בתקופה שבה פעלה קאלאס רוב בתי האופרה לא התירו לתעד את היצירות והעדיפו שהקהל יחווה אותן בביצועים חיים.

ראיון עם מריה קאלאס

מוזיאון מול האקרופוליס

בימים אלה, לרגל חגיגות מאה שנים להולדת קאלאס, דמותה ופועלה של הזמרת האמריקאית-יוונייה מונצחים בספרים, מגזינים, קונצרטים, סרטים, תערוכות, פודקאסטים, מארזי דיסקים, תוכניות רדיו וטלוויזיה. אפילו מוזיאון חדש הקימו לזכרה.

כך למשל, נפתח באוקטובר, בבניין ניאו־קלאסי בן שלוש קומות הצופה לאקרופוליס באתונה, "מוזיאון מריה קאלאס", המציע הצצה מקיפה לחייה של קאלאס: שיחזור הדירה שלה בפריז, הקלטות מצולמות של אופרות בהשתתפותה, קטעי וידאו של כיתות אמן שערכה ב"ג'וליארד", תלבושות שלבשה בהפקות אופרה, מכתבים בכתב ידה, תכשיטים ואותות כבוד שקיבלה בחייה.

ביוני ראה אור בהוצאה היוקרתית Assouline אלבום בשם "מריה מאת קאלאס" (Maria by Callas). האוצר, הבמאי והצלם הצרפתי טום וולף, בעזרת חבריה הקרובים של קאלאס, ריכז באלבום צילומים וקטעי ארכיון נדירים המציעים נקודת מבט חדשה על הזמרת.

מדובר בפריט לאספנים או חובבים מושבעים: משקלו של האלבום 3.6 ק"ג, כריכתו עשויה משי והוא כולל 230 תמונות.

בחודש הבא אמורה להתפרסם ביוגרפיה בת 336 עמודים בשם "דיווה" שכתבה הסופרת האמריקאית דייזי גודווין, וזו מצטרפת לשורה ארוכה של ספרי עיון, פרוזה, זיכרונות וביוגרפיות שנכתבו על קאלאס לאורך השנים.

המהדורה היוונית של "ווג", שיצאה בתחילת החודש, מוקדשת כולה לקאלאס, עם הפקות אופנה שצולמו, בין השאר, באודאון של הרודוס אטיקוס ובספריית אונאסיס באתונה, ובשילוב הפסנתר האישי של הזמרת.

חוץ מהיותה פרסונה בעולם המוזיקה הקלאסית, קאלאס גם התבססה כאייקון אופנה בזכות סגנון הלבוש האנין והאלגנטי שלה.

היא העדיפה מעצבי עילית דוגמת כריסטיאן דיור, לנוון ואיב סן לורן, שלא רק עיצבו את תלבושות הבמה שלה, אלא גם את בגדיה האישיים.

בקיץ השיקה חברה "וורנר" את "לה דיווינה: מריה קאלאס בכל תפקידיה", La Divina: Maria Callas In All Her Roles, סט בן 131 תקליטורים, שלושה סרטוני בלו־ריי וסרטון די.וי.די, הכולל את כל הקלטותיה של קאלאס, מהראשונה, ב־1949, ועד האחרונה, באמצע שנות השבעים.

אולם האירוע המסקרן ביותר של חגיגות המאה לקאלאס הוא הסרט העלילתי "מריה", בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי ובבימויו של יוצר הקולנוע הצ'יליאני פאבלו לארין, שביים כמה סרטים ביוגרפיים, בין השאר את "ספנסר", על הנסיכה דיאנה, "נרודה" על המשורר הצי'ליאני, זוכה פרס נובל לספרות, פבלו נרודה, ו"ג'קי" על ג'קלין קנדי.

הסרט, שצילומיו החלו באוקטובר ואמורים להימשך עד סוף השנה, עוסק בימיה האחרונים של קאלאס בפריז בשנות השבעים, אחרי פרישתה מהבמה ופרידתה מאהבת חייה, איל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס.

הוא מצולם בערי אירופה, ביניהם פריז, יוון, בודפשט ומילאנו, וצפוי לצאת במהלך 2024.

הפקת הסרט טרם הודיעה אם אנג'לינה ג'ולי תשיר את פס הקול, או ששירתה של כוכבת אופרה אמיתית תורכב על פס הקול בתהליך הדיבוב.

"הרכבת קול" מסוג זה מוכרת מסרטים אחרים, כמו למשל "בל קנטו", בו שירתה של זמרת הסופרן רנה פלמינג הורכבה על קולה של השחקנית ג'וליאן מור.

אפשרות נוספת, סבירה יותר, היא שימוש בהקלטות מקוריות של קאלאס, כפי שנעשה בסרט "רפסודיה בוהמית" על להקת "קווין".

לשיר ללא זיקוקי דינור

מריה קאלאס נולדה בניו יורק ב- 2 בדצמבר 1923 למשפחת מהגרים מיוון. ב־1937, בגיל 14, יחד עם אמה ואחותה, היא עזבה את ארצות הברית ועברה ליוון, שם למדה וגם השיקה את הקריירה המקצועית שלה כזמרת בגיל 18. מאוחר יותר, בעיקר בשנות החמישים והשישים, היא קיבלה את התפקידים הנחשקים ביותר בבתי האופרה החשובים ביותר: לה סקאלה במילנו, בית האופרה גרנייה בפריז, מטרופוליטן אופרה בניו יורק, בית האופרה המלכותית בלונדון ועוד.

מעמדה כזמרת האופרה הבולטת בתקופתה הפך אותה לסלבריטאית על. העיתונות התייחסה לא רק להופעותיה המרשימות אלא גם לגירושיה מבעלה הראשון שהיה גם אמרגנה, ג'ובאני בטיסטה מנגיני, מזגה הסוער שבא לידי ביטוי ביחסים המתוחים שניהלה עם כמה מהקולגות שלה, חיכוכיה עם זמרת האופרה האיטלקייה רנאטה טבאלדי ("זה כמו להשוות בין שמפנייה לקוקה קולה", השיבה לעיתונאי שניסה לאמוד את ההבדלים בינה לבין יריבתה) וכמובן לרומן עם אונאסיס, שלאחר עשר שנות יחסים נטש אותה לטובת ג'קי קנדי, אלמנתו הטרייה דאז של נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי. אמירתה הידועה ביותר בהקשר הזה הייתה: "קודם איבדתי את הקול שלי, אחר כך איבדתי את הגזרה שלי, ולבסוף איבדתי את אונאסיס".

ב־1969, סמוך לפרידתה הכואבת מאונסיס, הבמאי האיטלקי פייר פאולו פזוליני ליהק את קאלאס לתפקיד הקולנועי היחיד ברזומה שלה, "מדיאה" מהמיתולוגיה היוונית, בסרט שנשא את אותו שם. הוא לא הצליח מבחינה מסחרית אך היה ונותר יצירה אמנותית מסקרנת, בעיקר בשל הופעתה של קאלאס, שהתאפיינה בשפת גוף מצומצמת, דבר שהבדיל אותה מהופעותיה על הבמה. ב־1977, קאלאס מתה מהתקף לב בגיל 53, לבדה בדירתה בפריז. לבקשתה פוזר אפרה בים האגאי, ליד חופי יוון.

שש שנים לפני, באחד מהשיעורים שהעבירה ב"ג'וליארד", היא העניקה לתלמידיה את העצה הטובה והפשוטה ביותר הנוגעת למוזיקה: "הקפידו לשיר בדרך הנאותה. לא עם זיקוקי דינור ולא במטרה לקבל מחיאות כפיים, אלא עם הבעה ברורה של המילים והדיקציה בשפה שבה אתם שרים".