מוסטפא כמאל אטאטורק / צילום: ויקיפדיה
היום לפני מאה שנה, באיסטנבול, איש קטן קומה ועבות זקן לבן נדרש לעזוב את טורקיה. מיד, אמר לו מפקח המשטרה. האיש הקטן ניסה לדבר על לבו. עליו לארוז כל כך הרבה לפני שיוכל לצאת, ומה על בני משפחתו, ומה החיפזון.
● הגנרל הבכיר שמעריך: "לישראל יש בעיה קשה מאוד בעזה"
● עומאן בחרה בסין - אך סובלת מנחת ידם של החות'ים
"מיד", אמר לו המפקח. יש לו הוראות חד משמעיות, הוא אמר. עליו להוציא את האיש אל הרכבת, ולשלח אותו אל מעבר לגבול ללא שהיות, גם אם יהיה עליו לגרור אותו.
ב-4 במרץ 1924, ב-5 לפנות בוקר, יצא ח'ליף כל המאמינים אבדילמג'יט השני מארמון דולמאבהצ'ה בפעם האחרונה. לו ולפמלייתו הקטנה נמסרה מעטפה, שהכילה 2,000 לירות סטרלינג, ודרכונים שנטבעו בהם אשרות כניסה זמניות לשווייץ. בהגיעו לגבול התעוררה בעיה, מפני שהחוק אסר על כניסת גברים הנשואים ליותר מאשה אחת. הוא הורשה לבסוף להיכנס, אבל מיהר לגלות ששווייץ הייתה יקרה, כבר אז. אחרון הח'ליפים עבר אפוא לניס, בריביירה הצרפתית, ובילה את 20 השנה הבאות של חייו בציור. הוא מת בפריז.
היום ההוא, הביא אל קיצו פרק ארוך בהיסטוריה הטורקית העולמית. העות'מאנים שלטו קרוב ל-500 שנה בארץ שאנחנו קוראים לה עכשיו טורקיה. הם החזיקו בשני תארים, סולטן וח'ליף. כוחם נבע מסולטנותם. ח'ליפים לא החזיקו בכוח מאז המאה התשיעית. אבל התואר הזה, שניתן עוד במאה השביעית ליורשיו של הנביא מוחמד, הקרין זיו על נושאיו. הם היו ממלאי מקומו של שליח אללה. מייסד טורקיה המודרנית ונשיאה הראשון, מוסטפא כמאל אטאטורק, נפטר מן השושלת הזו בשני חלקים. הוא הדיח את אחרון הסולטנים בסתיו 1922, והכריז על רפובליקה ב-1923. אבל האסיפה הלאומית של טורקיה השאירה את כהונת הח'ליף. אבדילמג'יט, שהיה אז נסיך הכתר, נבחר להיות הח'ליף.
בשביל מה כל זה היה נחוץ? מדוע אטאטורק לא נפטר מכל המשטר הישן במכה אחת? ובכן, זה בדיוק מה שהפך את ביטול הח'ליפות למאורע מכונן, שההדים שלו מוסיפים להישמע עד עצם היום הזה. גם אם לח'ליפות לא היה כל כוח ביצועי, היא ייצגה את ההמשכיות של האסלאם. היא החזיקה במנדט אלוהי. באופן נומינלי היא לא פסקה אף יום אחד מאז עלה הנביא בסערה השמימה. אפילו נפילת בגדד בידי המונגולים, באמצע המאה ה-13, לא שמה לה קץ. היא עברה אז למצרים של הממלוכים, ונשארה שם עד שמצרים נפלה בידי הסולטן סלים הראשון, ב-1517. הוא לקח אותה לאיסטנבול, נוצה בכתרו של גדול השליטים האימפריאליים של זמנו.
אטאטורק רצה להתיר את הפקעת
משונה, או אולי לא כל כך משונה, שהכהונה הזו קיבלה משנה חשיבות דווקא כאשר חיי האימפריה וחייהם הפוליטיים של קיסריה עמדו להם מנגד. הסולטנים נאחזו בה במהלך המאה ה-19, כאשר ניסו לסכל מגמה מתגברת של רפורמות מודרניות בקיסרותם המתכווצת. היא העניקה להם בין השאר סותרן (אנטידוט) ללאומנות. באמצעותה הם יכלו לטעון שהם אינם שליטים "טורקיים", והם שייכים לכל האסלאם.
זה מזכיר לנו כמה צעירה בעצם הלאומיות הטורקית, ולמען האמת לא היא בלבד צעירה. כל התנועות הלאומיות במזרח התיכון זה מקרוב נולדו, יחסית. הן שאבו את השראתן מאירופה רק במחצית השנייה של המאה ה-19. יש עדויות שבסוף המאה ה-19, הסולטן עדיין העניש את נתיניו על עצם הקריאה "תחי האומה".
האסלאם היה ארוג בחייה של האימפריה. לא הייתה כל דרך להפריד דת ממדינה. כל ניסיון לכונן משטר חילוני במובן האירופי חייב התרה של הפקעת. כך לפחות חשב האב המייסד של הרפובליקה החילונית. בניגוד למה שאמרו עליו שונאיו האסלאמיסטים, בייחוד "האחים המוסלמים", אטאטורק לא היה אנטי-מוסלמי. הוא בוודאי לא היה "יהודי נסתר", הבדיה הזו מתרוצצת זה מאה שנה.
אטאטורק רצה לקצר את הדרך למודרניזציה מלאה של טורקיה. הוא הסיק שזה ייתכן רק באמצעות פירוק מלא של המשטר הישן. ואומנם הוא מיהר לפרק את הממסד הדתי המוסלמי הרשמי, הוא סגר את בתי הספר הדתיים והקים מערכת חינוך ממלכתית שבה הטורקית הייתה לשון ההוראה היחידה, הוא החליף את האלף-בית הערבי, הוא אפילו התחיל טיהור של הלשון הטורקית ממלים ערביות ופרסיות. גם כך, באחרית ימיו ייאוש מילא את לבו לנוכח מה שלא השיג. באחת הביוגרפיות שלו מופיע סיפור מפוקפק למדי, שהוא רצה להעביר את כל הטורקים על דתם.
במזרח התיכון חיפשו ח'ליפים חלופיים
ביטול הח'ליפות היכה את המוסלמים בתדהמה. הוא נעשה נושא פוליטי מרכזי בהודו, שהייתה אז בשלטון בריטי. היסטוריונים אומרים כי תנועת התמיכה בח'ליפות חידדה את הקיטוב הדתי בהודו, ואיפשרה לימים את חלוקתה והקמת פקיסטן המוסלמית.
ערבים במזרח התיכון ניסו לכונן ח'ליפות חלופית, בייחוד בעיר מכה, תחת השריף חוסיין - סב-סבו של מלך ירדן. נסיונות נעשו גם להפוך את מלך מצרים דאז לח'ליף, ללא הצלחה. אך הח'ליפות לא הרפתה מדמיונם של מוסלמים ומכיסופיהם. לפני כעשור היא קיבלה ביטוי גרוטסקי ומרושע במדינת דאעש בעיראק ובסוריה. היא התיימרה לבטל את הגבולות המדיניים במזה"ת ובדרום אפריקה, ולכוף את השטח ממרכז אסיה עד האוקיינוס האטלנטי למרות של ח'ליף.
בטורקיה אין תנועה ממשית לחידוש הח'ליפות, אך הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן העמיד נוסטלגיה לאימפריה העות'מאנית במרכז מערכת התעמולה הרשמית. הוא הרשה הלוויה חצי-רשמית ל"נסיכה האחרונה" של בית עות'מאן, ושלח את שר החוץ לבקר את ראש המשפחה הגולה באירופה. הוא עצמו נוהג לא פעם כסולטן, והעיתונות רבת החנופה קושרת לו כתרים קיסריים וח'ליפיים.
הייתכן שח'ליף יחזור יום אחד לארמון דולמאבהצ'ה? קשה להאמין. אבל לפני 30 שנה היה קשה להאמין שטורקיה תיסוג מן המסורת החילונית של אטאטורק. מסקרן לשאול מה היה קורה אם הח'ליף היה נשאר, אפילו באופן סמלי. אטאטורק האמין שעצם נוכחותו הייתה הופכת אותו מגנט לריאקציה פוליטית ודתית, אך הריאקציה התחוללה גם בלעדיו. אפשר לטעון, שאילו נשאר ח'ליף סמלי, המדינה החילונית לא הייתה מרחיקה לכת בפגיעה ברגשותיהם של מיליוני טורקים שהוסיפו לשמור אמונים לדת. מי יודע.
נראה אגב, שהטורקים לא חוגגים היום, אם כי דיוקנאותיו של אטאטורק עדיין לא הורדו מן הקירות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.