נשיא ארה''ב ג'ו ביידן בנאום על מצב הברית / צילום: Reuters, USA TODAY NETWORK
לפנות בוקר (שעון ישראל), נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נאם נאום לא שגרתי "על מצב הברית" (State of the Union). הוא היה כנראה הנאום הלוחמני ביותר מאז ומעולם. חלקים שלו הזכירו דיון במליאת בית נבחרים במשטר פרלמנטרי, לא בדמוקרטיה הנשיאותית האמריקאית. היו קריאות ביניים, הנשיא התפלמס במישרים עם יריבים קולניים, הוא אפילו אילתר פה ושם.
● שאלות ותשובות | ג'ו ביידן הכריז על הקמת נמל סיוע הומניטרי לעזה. כך זה יעבוד
● השבוע בעולם | חיילים חמושים נשלחים למנהרות ניו יורק והאוויר שמרעיל את תאילנד
זה לא קורה בדרך כלל, ובוודאי לא בהיקף הזה, בהופעותיו השנתיות של נשיא אמריקאי בקונגרס בוושינגטון. הנאום על מצב הברית הוא אקט תיאטרלי של גינונים ושל נימוסים טובים. הקונגרס מאזין לנשיא, לכל נשיא, בדרגה ניכרת של דרך ארץ. לפני 15 שנה, ציר קונגרס רפובליקאי ננזף רשמית בידי עמיתיו מפני שקרא קריאת ביניים לנשיא אובמה. הפעם קריאות ביניים נשמעו ללא הרף, כולל "שקרן", "בדיות" וכו'.
הדמוקרטיה האמריקאית, אולי בעצם כמו כל הדמוקרטיות השבורות והמקוטבות של ימינו, ויתרה על הגינונים. אי הסכמות נצעקות מעומק הגרון, יריבים נוהגים אלה באלה בטינה, בשנאה, בבוז, בביטול. אולי מה שראינו לפנות בוקר (שעון ישראל) היה רק סימן לבאות. אולי מליאת הקונגרס (במושב משותף של שני בתיו) תישמע ותיראה יום אחד כמו הכנסת בירושלים.
הנשיא ג'ו ביידן, הלוחם על חייו הפוליטיים, נשא נאום מפלגתי לכל דבר. מבקרים מימין אמרו, במידה של צדק, שהנאום הזה היה ראוי להינשא בוועידת מפלגתו בקיץ, כאשר ביידן יתמנה רשמית למועמד הדמוקרטים לנשיאות.
העניין הבולט ביותר היה ההזכרה התכופה של "קודמי", הלוא הוא דונלד טראמפ, אף כי ביידן נמנע מלנקוב בשמו של טראמפ. אפשר שהוא הזכיר את "קודמי" 12 פעמים במרוצת נאום ארוך מאוד, שנמשך כמעט 70 דקות. הוא עשה כן תמיד בטון של גינוי נמרץ ושל קריאת תיגר, אולי חוץ מפעם אחת שבה הציע לטראמפ להצטרף אליו בקריאה לקונגרס לאמץ חקיקת פשרה בענייני הגירה.
ביידן צועק
כשלעצמם, הטון והתיגר אינם מפתיעים. אמריקה עומדת עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, מן הדרמטיות ביותר בדורנו. השבוע היא עברה אל שלב הגמר, לאחר שטראמפ נפטר מיריבתו האחרונה במפלגה הרפובליקאית. לביידן לא היו מלכתחילה יריבים של ממש בשורות מפלגתו.
הנאום הזה היה בעצם אקורד הפתיחה האלקטורלי של הנשיא. זה מה שיש לנשיאים ואין לאלה המנסים להביס אותם: המיקרופון רב הכוח ביותר בעולם, המקנה להם תשומת לב שאין דומה לה. השאלה תמיד היא איך להשתמש בתשומת הלב הזו. היו נשיאים שהשתמשו בה כדי לשוחח עם שומעיהם, היו נשיאים שהשתמשו בה כדי לשעשע את שומעיהם. ג'ו ביידן השתמש בה לפנות בוקר כדי לצעוק על שומעיו.
זה אולי אינו השימוש המוצלח ביותר, אבל הפעם הנשיא היה חייב להוכיח שכוחו במותניו ובמיתרי קולו; שזקנתו המופגנת לא החלישה אותו במידה שהוא מתקשה לדבר לאורך זמן, או להגיב במידת הצורך. במובן הזה הוא הצליח, עם מעידות קטנות פה ושם. ברור שאנחת רווחה נמלטה מן החזה הקולקטיבי של תומכיו. הוא אפילו השכיל לדבר במפורש על זקנתו מבלי להישמע דפנסיבי.
"השאלה אינה מה זקנים אנחנו, אלא מה זקנים הם רעיונותינו", הוא אמר, והוסיף: "שנאה, כעס, שמירת טינה, נקמנות, הם הרעיונות הזקנים ביותר. אבל אי אפשר להנהיג את אמריקה על יסוד רעיונות שעליהם אבד הכלח, מפני שהם יסיגו אותנו אחור".
ישראל מופרדת מאוקראינה
נאומים על מצב הברית נוטים להתמקד בענייני פנים, אלה המכונים "הלחם והחמאה" של האמריקאים. במובן הזה, נאום הנשיא הפעם לא היה שונה, חוץ מזה שהוא נפתח בעניין חוץ, במידה של אריכות.
לא, לא בעזה. עזה חיכתה עד שלהי הנאום. אוקראינה היא שפתחה. ישראלים אולי יזכרו, שבנאומו הראשון לאומה לאחר טבח חמאס, ביידן כרך את אוקראינה ואת ישראל במיקשה אחת, בחינת שתי דמוקרטיות מותקפות הראויות לתמיכה נמרצת. הוא גם קיווה אז, לשווא, שכריכתן תקל על אימוץ הסיוע לאוקראינה בבית הנבחרים, שבו יש רוב רפובליקאי קטן. הרפובליקאים תמכו בהתלהבות בסיוע שהוא הציע לישראל, אבל הגיבו בצינה על הסיוע לאוקראינה. זה לא הסתייעי, וחבילת הסיוע ממתינה עדיין לאישור, אולי עד בוש.
מה מעניין שהפעם לא היתה כל כריכה כזאת. 47 דקות הפרידו בין קריאת ביידן לקונגרס להתעשת ולבוא לעזרת אוקראינה לבין המלה הראשונה שהשמיע על עזה.
החדשות החשובות לישראלים: ביידן אינו כורך עוד יחד את שתי "הדמוקרטיות המותקפות". בעוד שהוא הפציר ברפובליקאים ללכת בדרך קודמיהם, בייחוד הנשיא רונלד רייגן, ולהתייצב נגד תוקפנותה של רוסיה, הוא לא ביקש מן הקונגרס, בוודאי לא במפורש, לבוא לעזרת ישראל.
"סיוע אינו קלף מיקוח"
ושימו-נא לב לשימושי הלשון שלו: לישראל "יש הזכות לבוא חשבון עם חמאס", ו"על ישראל רובץ עול נוסף מפני שחמאס מסתתר ופועל בקרב האוכלוסיה האזרחית באופן מוג-לב", אבל "על ישראל מוטלת האחריות העמוקה להגן על אזרחיה החפים מפשע של עזה"; "על ישראל למלא את חלקה. ישראל חייבת להרשות סיוע נוסף לעזה, ולהבטיח שאלה העוסקים בעבודה הומניטרית לא יילכדו בקו האש".
"למנהיגי ישראל אני אומר, סיוע הומניטרי אינו יכול להיות שיקול משני או קלף מיקוח. יש להעניק עדיפות להגנה על חיי אדם ולהצלתם".
לאחר שהכריז כי "הפתרון היחיד למצב הוא זה של שתי מדינות במרוצת הזמן", הוא הזכיר, כי כל חייו תמך בישראל. "לאיש אין רקורד איתן יותר ממני כלפי ישראל, הוא עומד מול הרקורד של כל אחד מכם כאן [….] אבל אין כל דרך אחרת להבטיח את בטחונה של ישראל ואת הדמוקרטיה שלה".
צינה כלפי ישראל
ביידן לא העניק למסר הפוליטי שלו ציפוי אמוציונלי. הנשיא שביקר בישראל בימים הקשים ביותר שלה, והציע חיבוק אוהב ואמיץ למנהיגיה ולעמה, לא דיבר הבוקר על ישראל בחיבה, באמפתיה, בהשתתפות; האיש ששלח את כוח המשימה הימי הגדול והחזק ביותר של ארה"ב אל חופי ישראל לא דיבר על מחויבות לשלום ישראל ולהגנתה. הוא הזכיר את החטופים, אבל רק בקצרה.
הוא הקדיש את עיקר החלק המזרח תיכוני של הנאום למצוקת הפלסטינים בעזה. ההזכרה היחידה של כוח צבאי באה בקשר עם הודעתו שהצבא האמריקאי יבנה מזח בחופי עזה, כדי להגדיל את הסיוע הנכנס ולזרז אותו. הוא גם הזכיר את הכוח הפועל נגד החות'ים בכניסה לים סוף. וזהו.
אפשר להגיד על הנאום הזה שנדפה ממנו צינה כלפי ישראל, או מידה של קוצר רוח. הוא שמע אתמול אל נכון את הכרזתו של ציר קונגרס דמוקרטי היספאני ממדינת ניו מקסיקו, "לא יתכן שפלסטינים ימותו מפצצות המוטלות עליהם על חשבון משלמי המסים בארה"ב".
הדמוקרטים קופצים, הרפובליקאים שותקים
הרוב הגדול של הנאום נגע לענייני פנים: מהפלות וטיפולי הפריה, עבור דרך יצירת מקומות עבודה (15 מיליון בתוך שלוש שנים), הרחבת המעגל של מבוטחי בריאות, הפחתת האינפלציה, הרחבת הייצור המקומי של שבבים, השקעות הענק של ממשלו בשיפור התשתית, בהצלת מפעלי רכב, בהפחתת מחיר התרופות; הגדלת השוויון בנטל המסים (הוא רוצה להגדיל מס חברות ל-21% ולהעלות ל-25% את המס על מיליארדרים), שיפור מערכת החינוך "כדי לחנך את כוח העבודה" העתיד לבוא, וכן הלאה. הוא דיבר גם על פשיעה ועל משבר הגבול עם מקסיקו, אבל במידה פחותה של הצלחה, בעיקר מפני שאין הצלחה.
הוא חזר פעמים אחדות על הצורך להגן על הדמוקרטיה, מאוקראינה המתגוננת עד הזירה הפנימית בארה"ב.
הרפובליקאים ישבו במקומותיהם כמי שכפאם שד, ורק לעתים רחוקות, אם בכלל, מחאו כפיים. התרועות באו ממושבי הדמוקרטים. הקונגרס חצוי שווה בשווה בין שתי המפלגות, וצילום המליאה מלמעלה המחיש את הקיטוב: אלה חוזרים וקופצים על רגליהם, אלה מתבוננים בשתיקה במסכי הטלפונים שלהם.
הדמוקרטים פרצו מפעם לפעם בקריאה "עוד ארבע שנים, עוד ארבע שנים", ססמת בחירות קלאסית שבדרך כלל אינה נשמעת במעמדים כאלה. אבל באמריקה מתמעט מאוד ערכם של תקדימים, בעיקר כאשר הם נוגעים להתאפקות ולנימוסים טובים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.