גלויה שמנציחה את ביקורו של בלפור בגימנסיה הרצליה. עורר התרגשות גדולה / צילום: מתוך אוסף William A. Rosenthall Judaica
הטור הזה חובב יובלות היסטוריים. להלן ידובר אפוא בשנת 1874. סוף סוף לכל מה שקרה בשנה ההיא מלאו או ימלאו 150 במהלך 2024.
למשל, בחודש שעבר מלאו 150 לעליית בנג'מין דיזראלי לשלטון בבריטניה, המדינאי היהודי הבכיר ביותר של כל הזמנים. נומינלית הוא היה נוצרי, אבל רק מטעמי נוחיות. הוא לא החמיץ כל הזדמנות להפגין את זהותו היהודית ולהתפאר בה.
● פרשנות | בדרך אל המחדל: המלחמה נגד טבע האדם
● פרשנות | הפריד בין ישראל לאוקראינה: מה אפשר ללמוד מנאום ביידן בקונגרס
● פרשנות | טראמפ משלים את השתלטותו על המפלגה הרפובליקאית, וביידן מקבל סיכוי לאתחול
בנובמבר השנה ימלאו 150 שנה להולדת וינסטון צ'רצ'יל. על שניהם, על דיזראלי ועל צ'רצ'יל, אפשר להגיד שהם הבריטים הגדולים ביותר של הזמן המודרני. הראשון הביא את האימפריה הבריטית אל שיא כוחה הפוליטי, אם גם לא הטריטוריאלי (בחוכמתו הצרופה הוא הבין את ההבדל); והשני הביא את האימפריה אל קיצה, אף כי ניסה להאריך את תוחלת חייה.
בשנה הזאת קרה עוד משהו, אמנם דרמטי פחות, שצריך לעניין אותנו. בפברואר 1874 נכנס לפרלמנט הבריטי בפעם הראשונה צעיר גבוה, דק ויפה פנים ששמו היה ארתור ג'יימס בלפור. הוא התחיל בזה קריירה פוליטית ארוכה מאוד, 55 שנה, שבמהלכה שירת בקבינט הבריטי יותר זמן מכל בן תמותה אחר - בין השאר, שלוש שנים כראש הממשלה ושש שנים כשר החוץ. אנחנו מכירים אותו משש השנים ההן. במהלכן, ב-1917, הוא כתב מכתב קצר, בן 67 מילים, ששינה את מהלך ההיסטוריה. הוא נודע עד מהרה כהצהרת בלפור.
הציונות כקולוניאליזם
החודש, באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, סטודנטית פלסטינית השחיתה דיוקן של בלפור, שצויר ב-1914. זו לא הייתה הפעם הראשונה שפלסטינים התאנו לו. בנובמבר 2022 יצקו קטשופ על פסלו בבית הנבחרים בלונדון. יו"ר הרשות הפלסטינית כתב ב-2017, במלאות 100 שנה להצהרה, כי על בריטניה "לכפר על חטאו" של בלפור, שהעניק ארץ לו־לא לעם לא־לה. פלסטינים תבעו את בריטניה לדין בבית משפט בשכם.
אבל יש הבדל בין הקטשופ של 2022 להשחתה של 2024. זו האחרונה מתרחשת בעיצומה של מערכה גדולת־ממדים נגד הלגיטימיות של מדינת הלאום. יוזמיה מושחים את הציונות בצבעי הקולוניאליזם האירופי של שלהי המאה ה-19. כידוע לסטודנטים ישראלים ויהודים באוניברסיטאות מערביות, זה מכאיב דווקא מפני שיש בהעמדה הזאת ממש.
הציונות ראתה את עצמה כתנועת התיישבות. היא השתמשה במינוח קולוניאלי קלאסי. הרצל, כאשר רצה ליצור את הכלים הפיננסיים הנחוצים, רשם בלונדון ב-1899 את ה-Jewish Colonial Trust, שתורגם ל"אוצר התיישבות היהודים". החלוצים כינו את עצמם "מתיישבים", את כפריהם הם כינו "יישובים" או "מושבות". אלה היו מונחים אלמנטריים לחלוטין של אירופים בארצות הפראים.
הציונות לא התביישה במינוח הזה, מפני שבשלהי המאה ה-19 קולוניאליזם לא היה מילה גסה. אדרבה, אירופים טעמו בו טעם של קדמה, של אומץ ושל העזה. בני זמנם של בלפור ושל הרצל הפריחו את השממה בערבות אפריקה. מאה שנה ויותר אחר כך הקולוניאליזם ההוא מזוהה לחלוטין עם אפליה גזעית, עם ניצול, עם דיכוי ועם שעבוד.
אין צריך לומר שיש הבדל מהותי עמוק. האירופים שמו את פעמיהם אל ארץ חדשה, ללא כל זיקה היסטורית. הציונים חזרו אל ארץ שהייתה חרותה על לוח לבם. אבל במרוצת השנים פחתה הרומנטיזציה של הציונות, והימים האלה בעזה אינם מאירים פנים לחשודים בקולוניאליזם.
הכתמת ישראל בחטא הקולוניאליזם היא אבן ריחיים כבדה. היא משמשת את אלה המכחישים את עצם זכותה להתגונן. מספר גדל של אנשים שלא שנאו את ישראל מלכתחילה מתקשים להביע לה ידידות, הרבה בגלל האסוציאציה הקולוניאליסטית.
משקל ליוצקי הקשטופ
אני רוצה להציע בזה רעיון, שלא יפתור את בעיית ההכתמה, אבל אולי יועיל לפיתוח קונטקסט היסטורי ומוסרי. הבה נהפוך את יום הולדתו של בלפור, ב-25 ביולי, ל"יום ידידי ישראל". הוא יעניק הזדמנות ללמד היסטוריה כנה, להראות שלא היה פשוט להיות ידיד, ופשוט עוד פחות להישאר ידיד.
ביום הזה יהיה אפשר גם להציע הכרה לידידים, חיים ומתים. "פרס בלפור לשלום ישראל" יוכל לכל הפחות לעורר תשומת לב, ואולי גם להציב משקל נגד ליוצקי הקטשופ.
בלפור היה שייך לפסגת האצולה הבריטית, בן למשפחת ססיל, שראשון מפורסמיה שימש את המלכה אליזבת הראשונה, במאה ה-16. הוא נולד לשלטון. דודו היה הלורד סולסברי, מֵעֲנָקֵי המפלגה השמרנית, יורשו של דיזראלי. כאשר סולסברי פרש, ב-1902, הוא הוריש את ראשות הממשלה לאחיינו ארתור.
האחיין לא עשה חיל. הוא הוביל את מפלגתו אל התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה ועוד שתי תבוסות קטנות. אבל הוא היה איש מעמיק ואנין טעם, שהתעניין בסיום מלחמות יותר מאשר בהתחלתן.
הצהרת בלפור הייתה חוליה חיונית לחלוטין בשרשרת שאפשרה את מדינת ישראל. בלפור נהנה מהכרת טובה עצומה ביישוב היהודי החדש. ביקוריו בארץ עוררו התרגשות גדולה. רחובות נקראו על שמו. הוא הוזמן להניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית.
הבה נעניק תשובה להשחתת הדיוקן ולקטשופ על הפסל: אנדרטה ענקית לבלפור, למשל בגן העצמאות בתל אביב, שתהיה מקום עלייה לרגל, ותיראה למרחקים. הבה נקבע שלט לרגליה, "תודה, בריטניה הגדולה, שהענקת לנו את הסיכוי".
הבה לא נתבייש בשורשינו הקולוניאליים ובלבד שנסכים לחדול להתנהג כשליטים קולוניאלים. הזכות להתגונן אינה מצריכה את הנצחת ההרגלים, שהתחילו את המהפכה הציונית והנחילו לה את ניצחונה. הבה נלך בעקבות המדינאי בלפור, אשר האמין בצורך להיות פרגמטיים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.