בדרך אל המחדל: המלחמה נגד טבע האדם

שני כישלונות המודיעין הידועים בדורנו, 11 בספטמבר ו-7 באוקטובר, היו יכולים להימנע, אילו כותבי תסריטים היו מוזמנים אל השולחן

קריסת מגדלי התאומים ב–11 בספטמבר 2001. מחסור קריטי בדמיון / צילום: Associated Press, Chao Soi Cheong
קריסת מגדלי התאומים ב–11 בספטמבר 2001. מחסור קריטי בדמיון / צילום: Associated Press, Chao Soi Cheong

בסרט הראשון בסדרת "מטריקס", נראה מסוק מוטס אל תוך בניין רב־קומות ומתפוצץ. מתלקחת דליקה, ובית הבטון והזכוכית קורס תחתיו כבניין קלפים. זו כמובן הפרזה הוליוודית. זה אבסורד. בניין רב־קומות לא יקרוס מפגיעת כלי טיס. בניינים אינם נבנים מקוביות לגו. הם נבנים כדי לעמוד ברעשי אדמה.

פרשנות | הפריד בין ישראל לאוקראינה: מה אפשר ללמוד מנאום ביידן בקונגרס
פרשנות | טראמפ משלים את השתלטותו על המפלגה הרפובליקאית, וביידן מקבל סיכוי לאתחול

"מטריקס 1" יצא לשוק ב-31 במרץ 1999. פעלוליו עוררו התפעלות כללית. סצנת המסוק עמדה פחות או יותר בראש סולם ההתפעלויות. אין זה מן הנמנע שבין צופיו היו גם עובדים באגף כלשהו של קהילת המודיעין האמריקאית הענפה. לפי מיטב ידיעותינו, הסצנה לא עוררה אסוציאציות. היא הוערכה, כראוי, כחלק מפנטזיה.

ב-11 בספטמבר 2001, הוטסו שני מטוסי נוסעים אל המגדלים התאומים במנהטן תחתית. המגדלים קרסו במהירות מטריקס, ושינו את מהלך ההיסטוריה.

להמריא אבל לא לנחות

מה זה אומר? אולי לא כלום. אבל אפשר שהאנקדוטה מעידה על מצב דעת קיבוצי בין יועציהם של מקבלי החלטות, בייחוד על מחסור קריטי בדמיון. סוף סוף היו די עובדות בנות קישור, למשל בקשתו המעניינת של סטודנט מרוקאי בבית ספר לטיסה במדינת אוקלהומה. הוא רצה לדעת איך להמריא, אבל לא איך לטוס; או אולי איך להמריא, אבל לא איך לנחות.

מה היה קורה אילו המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן הייתה מקצה מושב אחד בשולחן לכותב תסריטים מהוליווד, או לצוות שזכה באוסקר על אפקטים ויזואליים במטריקס? במקום לכתוב תסריט ליוניברסל, הם היו מבקשים לכתוב אותו ליועץ לביטחון לאומי. ההוראה הייתה לקרוא דרור לכל עכבותיהם, ולתאר התקפה סבירה־לא־סבירה על ליבה של המערכת האמריקאית.

סיפורי 11 בספטמבר כללו בשעתם פרטים על קנאותם של ביורוקרטים לתחומי השיפוט שלהם. נראה שמאגרי הדמיון במרתפי המודיעין האמריקאי אינם עולים על גדותיהם. כיוצא בזה נראה שהדמיון אזל גם על מדפי המודיעין הישראלי בואכה 7 באוקטובר. הייתכן שדמיון אינו מכלל התכונות החיוניות, שאנשים רבי־כישורים מתבקשים לסמן על דפי קורות החיים שלהם, כאשר הם מחפשים עבודה במוסד ובשב"כ?

בתחקירה של אילנה דיין ב"עובדה" בשבוע שעבר, על הדרך ל-7 באוקטובר, רואיין בין השאר אל"מ במילואים רונן כהן, מוותיקי אמ"ן. הוא השמיע שם חיווי, שאפשר לחשוב אותו להגדרה מילונית של התאבנות הדמיון. אני אינני מאפיין כאן את מר כהן עצמו, אלא רק משתמש באפיון שהוא הציע. דיין תהתה מדוע המערכת הוסיפה להתכחש למידע המדאיג מעזה עד הרגע האחרון. המידע הוסיף להגיע והוסיף להידחות.

"האם אתה יכול לקבוע שאנשי המודיעין אצלנו נתנו משקל יתר לכל סימן מחליש?", היא שאלה. אל"מ כהן הנהן. "תמיד תמיד טבע האדם זה לקחת את המידע ולהגיד, 'וואי, הנה, אני צודק, זה רק מחזק. זה תמיד קרה לנו'".

בעולם ההזוי של סופרמן

מה אפשר להגיד על זה חוץ משוד ושבר. אם זה "טבע האדם" כי אז הבעיה אינה הנפילה בשבי קונספציה יחידה. הבעיה היא הנטייה לחזור ולהימנע מלשקול אנטי־קונספציות. הבעיה היא, אולי, היעדר היכולת המבנית, או אפילו המנטלית, קל וחומר האינטלקטואלית, להתווכח עם מצוות אנשים מלומדה. הבעיה היא הנטייה ה"טבעית" לאמץ את המובן מאליו ולהתחמק מן ההפך.

ניתוח סביר של מידע מודיעיני מותנה לחלוטין בנוכחותו של האיפכא מסתברא. אין כל ספק שיש בעלי איפכא מסתברא. השאלה היא רק איפה, ומדוע הם הסתתרו בדרך ל-11 בספטמבר ובדרך אל ה-7 באוקטובר. ואולי טעות היא לחפש אותם במקומות טבעיים. אולי אפשר למצוא אותם בין כותבי קומיקס, אולי בעולם ההזוי של סופרמן, שבו טוב הוא רע, שחור הוא לבן, יום הוא לילה ושלום הוא להתראות.

קוצר הדמיון אינו מסתיים רק בהערכת כוונות הזדון של האויב. הוא נוגע גם לצדדים הלא־קרביים של המלחמה.

לא נעשו הכנות נאותות, או אולי הכנות כלשהן, לטיפול באבדות אזרחיות עצומות בעזה, בהתמוטטות מערכת הבריאות, במחסור במזון ובמים. כל צוות חשיבה היה חייב להסיק שתפאורה כזאת תחליש במידה קריטית את יכולתה של ישראל לנהל את המלחמה.

היה אפשר להכין בתי חולים שדה לא בצד המצרי, אלא בצד הישראלי. היה אפשר להתוות את הפרוזדורים ולהציב את המזחים בעוד מועד. בוודאי היה אפשר לאסור על פטפטנים רמי־דרג לנסח טיוטה לכתב אישום בהאג.

היה אפשר לאסור על חיילים, גיבורי ישראל, שחירפו את נפשם, להריץ ברשתות החברתיות פלסטינים ערומים או מעמדים של אנשי הנדסה קרבית, המריעים בשמחה למראה בניינים אזרחיים מתפוצצים. כאשר הסרטונים האלה נלקחים לטיקטוק, איש מן הלוקחים אינו טורח לציין שהתרועות לא ביטאו שמחה לאידם של עזתים מיוסרים, אלא סיפוק מן ההצלחה לבער מתחמי חמאס עתירי תחמושת ופירים.

האם קרה משהו במלחמה הזאת שלא היה יכול להיחזות? כולל שיגור של חיילים לא מנוסים באישון לילה להשגיח על אלפי רעבים? כולל חטופים מתחבאים, המדברים אל כלב נושא מצלמה? אולי נחוץ מוטו חדש: בתחבולות תעשה לך מלחמה, אבל בדמיון תמנע אותה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.