רשות המסים / צילום: איל יצהר
שני עורכי דין (כל אחד בנפרד) נחקרו על-ידי רשות המסים בחשד לביצוע עבירות על פקודת מס הכנסה. במסגרת החקירות קיבל פקיד שומה חקירות תל אביב מבית משפט השלום בתל אביב צו חיפוש במשרד של כל אחד מעורכי הדין, לפי פקודת סדר הדין הפלילי, ונתפס על-ידו מסמכים שונים השייכים לעורכי הדין החשודים.
כשעורכי הדין העלו טענות חיסיון עורך דין-לקוח על מסמכים אלה, הופקדו המסמכים בכספת בית המשפט המחוזי, שאמור היה להכריע אם להחזיר לעורכי הדין את המסמכים.
ואולם אז התעוררה סוגיה חדשה: האם בית המשפט המחוזי מוסמך בכלל לדון בהמשך תפיסת המסמכים? עורכי הדין טענו כי המסמכים נתפסו על-ידי צו של בית משפט השלום בהליך פלילי, אבל רשות המסים העבירה את הערעור שלהם על תפיסת המסמכים לבית המשפט המחוזי בהתבסס על הוראות פקודת מס הכנסה בהליכים אזרחיים.
● המדינה התנגדה לפצות אדם שקנה דירה ממתחזה - ונדחתה פעמיים בעליון
● דוח נציבות התלונות על השופטים: כשליש מהתלונות המוצדקות בשל התמשכות הליכים משפטיים
הבחירה בהליך האזרחי להמשך ניהול הדיון נובעת מכך שמדובר בהליך מקוצר יותר מבחינת הפרוצדורות שרשות המסים נדרשת להן - הדיון מתנהל בבית המשפט המחוזי בלבד, ולא ניתן לערער על החלטתו. במקרה של תפיסה לפי הדין הפלילי, ההליך מתחיל בבית המשפט השלום ויכול להגיע בערעורים עד לעליון.
עורכי הדין טענו כי הרשות לא יכולה לדלג מההליך הפלילי לאזרחי כראות עיניה. בתי המשפט המחוזיים קיבלו עמדה זו וקבעו כי על הרשות לבחור במסלול אחד של תפיסת מסמכים. רשות המסים לא השלימה עם ההכרעה והגישה עתירה לבג"ץ, בבקשה שיאשר כי בסמכותה לבחור את המסלול לערעור על תפיסת מסמכים.
ואולם גם כאן הפסידה רשות המסים. בית המשפט העליון דחה את עמדתה וקבע כי "מקום שבו מסמכים נתפסו אצל עורך דין במסגרת חיפוש שנערך מכוח צו חיפוש, אין מקום לברר טענות חיסיון המועלות על-ידו בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה. במקרים אלה אין מקום ל'קיצורי דרך', ויש לפעול בהתאם להוראות פקודת סדר הדין הפלילי, על כל המשתמע מכך".
עוד נקבע כי "אימוץ גישת פקיד השומה, על-פיה נתונה לו האפשרות לפעול במתווה פקודת מס הכנסה המועדף לו מדרך הטבע, במקביל לקיומו של הליך להוצאת צו חיפוש שיפוטי - אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ואינה מתיישבת עם השאיפה לרכז את כלל העניינים הנוגעים להליכי החקירה בפני גורם שיפוטי אחד".
הרשות לא יכולה לזגזג בין המסלולים
הבסיס למחלוקת הוא ההבדלים בין הסעיפים המאפשרים תפיסת מסמכים על-ידי רשות המסים לפי פקודת מס הכנסה - אל מול אלה שבפקודת סדר הדין הפלילי.
סעיפים 235א-235ד לפקודת מס הכנסה מעגנים את סמכותו של פקיד שומה לדרוש ולתפוס מסמכים המצויים בידי עורך דין, וכוללים הוראות שקובעות מי יכריע במקרה של טענת חיסיון מצד עורך הדין לגבי אותם מסמכים.
על-פי אותם סעיפים, עורך דין חייב, אם הוא נדרש לכך על-ידי פקיד שומה, למסור כל מסמך שברשותו ולאפשר לו לבדוק ולתפוס כל מסמך כאמור, אלא אם הוא טוען כי המסמך חסוי. כאשר מועלית טענת חיסיון, על פקיד השומה למסור את המסמך במעטפה סגורה לבית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא משרד עורך הדין, ובתוך 7 ימים רשאים עורך הדין או לקוחו לפנות לבית המשפט בבקשה להכריע בשאלת חיסיון המסמך.
במקרה שלא הוגשה בקשה, ייראו את המסמך כבלתי חסוי, והוא יימסר לפקיד השומה. במקרה שהוגשה בקשה, בית המשפט יבדוק את המסמך, ישמע את עורך הדין ובמידת הצורך גם את פקיד השומה, ויכריע בבקשה. הדיון בבקשה ייערך בדלתיים סגורות, והחלטת בית המשפט בעניין זה תהא סופית - כלומר: לא ניתן לערער עליה.
לצד זאת, פקודת סדר הדין הפלילי קובעת הוראות כלליות ורחבות יותר בנוגע לתפיסת חפצים ולהעלאת טענות לגביה. על-פי הוראות פקודה זו, בית המשפט רשאי לתת צו חיפוש, שמכוחו ניתן גם לתפוס חפצים שונים המאותרים במסגרת החיפוש. על-פי בקשת שוטר מוסמך או על-פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ שנתפס, בית משפט שלום רשאי לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט. על החלטת בית משפט כאמור ניתן לערער לבית המשפט המחוזי, ועל החלטת בית המשפט המחוזי ניתן לערעור ברשות לבית המשפט העליון.
המחלוקת בין עורכי הדין הנחקרים לבין פקיד שומה חקירות תל אביב סבבה סביב השאלה האם ניתן לעשות שימוש במסלול המעוגן בפקודת מס הכנסה לבירור טענות המועלות על-ידי עורך דין לחיסיון מסמכים, מקום שבו המסמכים נתפסו על-פי צו חיפוש שניתן מכוח פקודת סדר הדין הפלילי.
בית המשפט העליון השיב על כך בשלילה, ושלח את רשות המסים לבחור מסלול אחד ולא "לזגזג" בין המסלולים.
שיח כפוי
השופט דוד מינץ, בהסכמת השופטים רות רונן ועופר גרוסקוף, ציין כי "מלשונו הפשוטה של סעיף 235ב לפקודת מס הכנסה עולה כי הדרישה המופנית לעורך הדין למסירת המסמכים המצויים ברשותו, היא דרישה של פקיד השומה. כפי שנאמר בסעיף 'ברחל בתך הקטנה', עורך הדין חייב, 'אם נדרש לכך על-ידי פקיד השומה, למסור לו כל מסמך שברשותו'. סמכותו של פקיד השומה לפנות לעורך הדין בדרישה שכזו - ועל כך אין מחלוקת - נתונה לו ללא הזדקקות לבית משפט וללא מתן צו על-ידי בית המשפט. עם הדרישה מתנהל 'שיח כפוי' בין פקיד השומה לבין עורך הדין הנאלץ למלא אחר הוראות פקיד השומה - שהוא כאמור מקור הדרישה, ומעורבותו של בית המשפט תיעשה רק אם יפנה אליו עורך הדין מיוזמתו".
לעומת זאת, ציין השופט מינץ, "מקום שבו ניתן על-ידי בית המשפט צו חיפוש מכוח סמכותו בפקודת סדר הדין הפלילי, המקור לתפיסת המסמכים הוא הצו שניתן על-ידי בית המשפט ולא פקיד השומה. במצבים מעין אלה, בין אם עורך הדין הוא החשוד, ובין אם לקוחותיו הם החשודים - טענות חיסיון אשר יעלו לגבי חפצים שנתפסו מכוח הצו, יתבררו בהתאם למסלול המעוגן בפקודת סדר הדין הפלילי".
השופטת רונן הוסיפה כי בעת החקירה וביצוע צו החיפוש, פקיד השומה רשאי לבחור את מסלול התפיסה המתאים לו - מכוח פקודת מס הכנסה או סדר הדין הפלילי, ואולם "משבחר פקיד השומה במסלול אחד, הוא כפוף למכלול תנאיו. באופן יותר קונקרטי - משבחר העותר במקרה דנן במסלול של צו חיפוש מכוח פקודת סדר הדין הפלילי, טענות החיסיון ייבחנו בהתאם לקבוע בפקודה זו".
עורכי הדין אורי קורב וסיון רוסו ממשרד בן צור קורב ושות', שייצגו את אחד מעורכי הדין שערער על תפיסת המסמכים, מסרו כי "מדובר בפסק דין תקדימי בו, בג"ץ קובע במפורש כי פרקליטות המדינה ורשות המסים נקטו פרקטיקה המנוגדת ללשון החוק במשך שנים. הרשויות פגעו בחיסיון עורך דין-לקוח, ובית המשפט קבע כי עליהם להקפיד הקפדה יתרה בנושא בעתיד".
רשות המסים חויבה בהוצאות לטובת עורכי הדין שנחקר בסך של 30 אלף שקל (החקירה נגד עורכי הדין השני הסתיימה לפני שניתן פסק הדין, והוא לא היה מעורב בבג"ץ).