הפגנה פרו־פלסטינית בלונדון, בפברואר / צילום: ap, Alberto Pezzali
את המלחמה הנוכחית בעזה פתחה ישראל עם רמת תמיכה עולמית שקשה לזכור כמוה. מנהיגי העולם התחרו ביניהם מי יגיע קודם לביקור הזדהות, וכיצד ינחמו את העם בישראל. שיירות של דיפלומטים עשו את דרכן למה שנותר מזירת הטבח של ה־7 באוקטובר בבארי. מנהיגים הצטלמו בשבילי הקיבוץ בפנים קודרות. הזעזוע שהביעו לאחר מכן היה כן, עמוק וסולידרי. חלקם דיברו על השואה. חלקם הזכירו את "פני הרוע". הם הבטיחו "לעולם לא עוד".
● חוות הדעת בבריטניה שעלולה להוביל לאמברגו נשק על ישראל
● "יום ירושלים האיראני": למה יש חשש שאיראן תתקוף דווקא מחר?
אלה לא היו רק דיבורים. נשיא ארה"ב הסיט נושאות מטוסים לאזור כדי להגן על ישראל בשעת משבר. האיחוד האירופי דיבר על חובתה של ישראל להגן על עצמה. משלוחי נשק עשו את דרכם מגרמניה ומבריטניה. נציגות האיחוד האירופי הבכירות ביותר ביקרו בדרום בעוד הרקטות של חמאס נופלות מסביבן. מנהיגי האיחוד התכנסו והודיעו כי חמאס הוציא את עצמו מחוץ לגבולות הלגיטימציה, כי הוא אינו יכול להיות חלק מהשלטון בעזה בעתיד. חד וחלק.
גם המבצע הצבאי הישראלי עצמו קיבל אור ירוק. בבירות אירופה הרגישות לזכויות אדם התעלמו ממספר ההרוגים הרב בהפצצות. ממשלות זרות הבהירו בעבור ישראל כי הנזק האגבי נובע מכך שחמאס משתמש באוכלוסייה כבמגן אנושי. בין השורות הובעה ההסתמכות על ישראל, לפיה היא עושה הכל כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. אפילו כאשר ישראל נתבעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, האמריקאים יצאו מגדרם כדי להסביר שלא מתבצעים פשעי מלחמה בעזה, בעוד הגרמנים הבטיחו להתייצב לצד ישראל ונגד התביעה בהליך המשפטי.
אפילו תקריות שבהן הופצצו מבנים שלמים כדי "לצוד" בכיר אחד בחמאס לא שינו את התמונה. התמיכה הייתה איתנה, מוצדקת. לא ניתן היה למצוא פער כלשהו בין המדיניות של גרמניה וארה"ב, שתי ספקיות הנשק הגדולות ביותר של ישראל. הצ'קים שהן נתנו לישראל היו פתוחים. העובדה כי בישראל כיהנה ממשלה רחבה יחסית, שונה מזו שנקטה מדיניות שפילגה את המדינה עד ל־7 באוקטובר, סייעה להרגיע חששות בינלאומיים ולבנות תחושת אמון.
אבל כל זה היה נכון רק לשלושה החודשים הראשונים במלחמה. לקראת סוף השנה שעברה ולתחילת השנה החדשה, התמונה השתנתה. זה לא קרה בבת־אחת, כפי שחששו מבעוד מועד. האפקט הצטבר. חלקו נבע מהסיבות המוכרות: החדשות הזורמות מעזה השתלטו על סדר היום, הצידוק למלחמה נקבר בעבר, ה"ניוז" שחק את דעת הקהל ששחקה את עמדות הפוליטיקאים.
אבל על הדינמיקה הזו, שהיתה אטית הרבה יותר ממה שבצד הישראלי אפילו קיוו (כבר בתחילת נובמבר העריך שר החוץ הישראלי דאז אלי כהן כי לישראל "יש שבועיים־שלושה" בלבד עד לקריאה גלובלית להפסקת אש), השפיעו לרעה גם כמה צעדים ישראלים.
נקודת השבר
נקודת החיכוך המשמעותית הראשונה הייתה הסירוב הישראלי המוחלט לערב את הרשות הפלשתינית בעתידה של הרצועה, אפילו באופן מעורפל, אפילו באופן עתידי אחרי "רפורמות" עלומות. נתניהו החל בהצהרות על כך באמצע נובמבר, וחזר עליהן בשבועות שלאחר מכן באופן כה תכוף ומפורש, עד כי בבירות אירופה ובוואשינגטון לא ניתן היה להתעלם או להסתיר את חילוקי הדעות.
אם הייתה נקודת שבר כלשהי, הרי היא זו: השלב שבו התומכים הבינלאומיים החלו לחשוד שהם נלקחים לסיבוב פוליטי מסוים. שבו התחוור להם שהם מקבלים את גרסת נתניהו כשהיא מחוזקת בבן גביר את סמוטריץ', ולא את נתניהו של נאום שתי המדינות. הצ'ק הפתוח שלהם נכתב לטובת סוג של ממשלת אחדות, אבל ראש הממשלה שבר ימינה.
האמון שניתן בצד הישראלי נסדק. דיבורים על רצועת ביטחון, על שליטה ביטחונית ארוכת שנים ושלילת אפשרויות אחרות עמדו לפתע בין הצדדים. מה שעוד שינה את התמונה היה הדשדוש הצבאי הישראלי ברצועה. כל עוד ישראל התקדמה צבאית והציגה תוכנית סדורה, לקורבנות ולמצב ברצועה היו הצדקה כלשהי, הייתה תוחלת. אך בד בבד עם החרפת הרטוריקה המדינית, גם היעדים המוחשיים נעלמו. לפני כן, הגורמים הבינלאומיים אולי סברו כי יש בכוחו של צה"ל למוטט את חמאס. עם הפאוזה בלחימה, התפיסה הזו השתנתה.
ואז הפציעה סוגיית רפיח. בתחילה, היה נראה כי מדובר באיום ישראלי לצורך משא ומתן בלבד. ישראל בודדה את חמאס יחד עם החטופים ועוד מיליון וחצי פליטים באזור קטן יחסית, וזה היה העת לדון בעסקת שבויים מקיפה. זה לפחות מה שחשבו במערב. אבל משם, בהגיון לא לגמרי ברור, הצד הישראלי ניפח את סיפור רפיח עוד ועוד, כשהוא הופך אותו במו פיו לנקודת מחלוקת מרכזית הרבה יותר ממה שהייתה אמורה להיות.
קרוב לשלושה חודשים מאיימים בישראל לפלוש לרפיח. בחודשים הללו באו לידי ביטוי פומבי לפתע הספקות וחוסר האמון הגלובליים. אירופה וארה"ב ראו כיצד ההיגיון המלחמתי נעלם, כיצד מטרות ברורות מתעמעמות, ובמקומן צצות סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט", על רקע מצב הומניטרי שהולך ומידרדר. התוצאה הייתה שהן החלו להאשים את ישראל ישירות במניעת סיוע הומניטרי. הן הוציאו את הזעם המדיני שלהם על המתנחלים, עם איסורי כניסה והצהרות פומביות. לפני כשבועיים המהפך הושלם. האיחוד האירופי קרא להפסקת אש הומניטרית. כמה ימים לאחר מכן גם מועצת הביטחון אימצה החלטה חריפה יותר.
השלמת המטמורפוזה
כעת מצב העניינים השתנה. הסכר נפרץ. המבצע המוצלח של צה"ל בבית החולים שיפא, לא משנה כמה טרוריסטים נעצרו או חוסלו בו, הצטייר בתקשורת הגלובלית בתור הרס ישראלי של תשתית הבריאות של הרצועה. כבר לא משנות העדויות. האלקטורט נוטה בהדרגה נגד ישראל, מארה"ב ועד לגרמניה. סקרים השוואתיים מלמדים על שחיקה בתמיכה בישראל, לעבר עמדת מיעוט. ברוב מדינות אירופה, מספר התומכים בפלסטינים בעקבות המלחמה גדול פי שניים ושלושה ממספר התומכים בישראל.
כעת ישראל משלימה מטמורפוזה מבעלת־ברית לאיום אפשרי על שלום העולם. אמברגו נשק מוטל עליה דה־פקטו על ידי רוב מדינות אירופה. נורבגיה מובילה מגמה להסטה של השקעות בחברות שמסייעות למלחמה. החטופים הישראלים עדיין על סדר היום, אבל בעיקר בגלל העבודה התקשורתית של המשפחות שלהם. במקרה "הטוב", הנרטיב עבר מתמיכה בישראל לביקורת על נתניהו. במקרה "הרע" - לחרם מתגבש על ישראל ולבידוד בינלאומי. טעויות טרגיות כמו הרג הפעילים הזרים ברצועה השבוע מסיטים ציבורים שלמים למחנה הביקורתי כלפי ישראל.
השחיקה בתמיכה הבינלאומית מגיעה לשיא דווקא בנקודת הזמן הרגישה כעת, בה ישראל עומדת בפני חזית אפשרית חדשה בצפון וחידוש הלחימה בעזה. נכון לעכשיו, ישראל שרפה את הקרדיט הבינלאומי שלה. זה היה לאט מהמצופה, אולי, אבל מהר מהראוי.