הפגנות פרו-פלסטיניות באוניברסיטת סטנפורד / צילום: Reuters, Carlos Barria
הכותב הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת סטנפורד
שנת הלימודים האקדמית בארה"ב הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות, יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות ובכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם.
● יואב קרני, פרשנות | המשטרה משחררת את אוניברסיטת קולומביה, וטראמפ משחרר את לשונו
● בית הנבחרים האמריקאי העביר את חוק האנטישמיות. מה הוא יכלול?
● עימותים אלימים בין פרו-פלסטינים ותומכי ישראל באוניברסיטת UCLA
● רימוני הלם ומעצרים: המשטרה פינתה את המפגינים באוניברסיטת קולומביה
לקראת טקסי הסיום, הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי־ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן, בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב"אינתיפאדה גלובלית" הם, ככלל, לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי.
זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר, אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא־דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו"ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות - להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות "הסברה", שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק.
למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד, שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ולנוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה.
1אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד - בראש ובראשונה - היהודים
השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בין־לאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אין־סוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו, כבר בשנה שעברה, אם אנחנו סובלים מאנטי־ישראליות, היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברליים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם.
זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, "יהודי אזרח העולם", כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עליי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על הישראליות שלי לבין דחייה. לא הייתה שאלה.
בחוויה פוקחת העיניים הזו, יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות.
2אמריקה ראויה לדונלד טראמפ
חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד, רק כי היא לא לגמרי דמיונית.
ה־9 בנובמבר 2016, היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארה"ב של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיא הייתה בלתי־נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי - מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי־מוסבר. דמיוני. בלתי־אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים "הנשיא טראמפ" הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ' במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח.
השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד - טירוף שלא הבחנתי בו, עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו.
3התנועה הפרוגרסיבית אינה בעלת ברית פוליטית לציונים ליברלים
בשנה שעברה, התנועה הפרוגרסיבית נראתה לי כמו מרד נעורים משעשע. כן, הטקס בו כל אחד מכריז מה המגדר שלו בתחילת השיעור היה נראה לי משונה, לא תמיד נחוץ, אבל לא מזיק. העובדה שנאלצתי להכריז בכל טופס שמילאתי מה הגזע שלי (ולהקפיד להצהיר שאני "מזרח תיכוני") הצחיקה אותי, לא קוממה אותי. ראיתי בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית את האחות האינפנטילית של תנועות ליברליות שכיבדתי. ראיתי בה בעלת ברית. זו הייתה טעות.
התנועה ה"פרוגרסיבית" אינה אנקדוטה משעשעת. השבוע, נחשפתי לביטוי גרפי במיוחד לכך. במאהל ה"פרו־פלסטיני" (במרכאות כפולות, שכן חלק ניכר מיושביו לא מסוגלים להצביע על הארץ במפה, וספק אם מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג פלסטיני אחד לרפואה) שהוקם מחדש בלב הקמפוס, צולם אדם בתחפושת מחבל נוח'בה מלאה - לרבות כובע גרב שחור עם חרך לעיניים, וסרט חמאס ירוק על הראש, לצד סטודנטים שפעילים למען זכויות טרנסים. הברית המשונה הזו לא מצחיקה אותי.
הפרוגרסיבים קוראים תיגר על הרבה יותר מאשר על מדינת ישראל, או על זכותם של היהודים למדינת לאום. אני לא בטוח כמה מהאנשים שמזדהים כפרוגרסיבים מחזיקים באידיאלים האלה באמת, וכמה מהם רק חוזרים עליהם שוב ושוב בקול רם, מתוך כוונה לזכות באיזה סוג של אהדה חברתית. אבל אלה מהם שמחזיקים בעמדה הזו באמת אינם מאמינים עוד בקיומה של "אמת", או בקיומן של עובדות.
הכוונה היא לא למי שמביעים דעה לפיה קשה להגיע לחקר האמת, או חושבים שבתי המשפט אינם מצליחים תמיד לברר מה הן העובדות, או שגורסים שרעיונות שונים נתפסים באופן אחר דרך עיניים שונות. הכוונה היא למי שאומרים, באופן חד־משמעי, שאין דבר כזה אמת. הם לא מעוניינים להציג עובדות ולתמוך בטיעונים שלהם, מפני שהם לא מאמינים שיש דבר כזה עובדות, והם אומרים זאת במילים אלה ממש.
הם חושבים שאסור לעשות שימוש במונח "ג'יהאדיסט" מול ג'יהאדיסטים, או לקרוא לתומכי טרור בשמם, מפני שרגשות חשובים יותר מעובדות (אם כי, כמובן, בראש ובראשונה, הרגשות שלהם). הם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות למעשים, מפני שהם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות לשום דבר. על הכל ניתן לחלוק, מפני ששום דבר לא אמיתי. החיים הם מועדון דיבייט. זה לא פינוק, או לפחות לא רק פינוק: זו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו מערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית - מושגת או בלתי־מושגת - כקונספט אינטלקטואלי.
4הולכים תמיד ישר. לא כל כך חשוב מה אומרים או כותבים עליך
ההתכחשות והפניות העורף של מי שראיתי בהם חברים, או לפחות שותפים לדרך, הגיעה עם פיתוי: להוריד את הראש. אני לא מזלזל ומבין מאוד ישראלים שבחרו בכך. בשלב זה, עדיין, התביישות בישראליות, הדחקת סימנים יהודיים, ניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי - יכולים להבטיח איכות חיים סבירה גם במקומות שבהם שנאת ישראל נוכחת מאוד. אבל כשהפיתוי הוצב בפני - במידה מסוימת לפחות - ניסיתי להיזכר במה שלמדתי משני מורים בשנים האחרונות.
עו"ד מומי למברגר נוהג לומר למתמחים שלו ש"הולכים תמיד ישר". כשמקבלים החלטה בתיק - האם להגיש כתב אישום? האם לגנוז את האישומים? - הדבר היחיד שחשוב הן העובדות והדין. קל להתפתות לשקול את מה שכתבו בעיתונים, את מה שיגיד השר, את הסיכוי להתקדם במערכת. אבל שקילת שיקולים כאלה מובילה בהכרח להתברברות, לאובדן דרך. השופט ג'ורג' קרא נוהג לומר למתמחים שלו ש"לא כל כך משנה מה אומרים או כותבים עליך". העובדות חשובות יותר; לקבל החלטות נכונות זה חשוב יותר. אין סיבה ליישר קו עם הבלים, גם אם יש לזה מחיר חברתי או ציבורי כלשהו.
השיעורים האלה נכונים ביחס להחלטות גדולות וחשובות בהרבה מאשר ההחלטה האישית האם להוריד את הראש או להתעקש להחצין ולהתגאות בישראליות, גם בפורומים לא נעימים. אבל הם נכונים לאין שיעור כשהמחיר הכי כבד לשלם על ללכת ישר, הוא שכמה דוקטורנטים אמריקאים יעקמו את האף. מאז אוקטובר, למדתי שאין טעם להוריד את הראש, בעוד שיש ערך פנימי להחלטה ללכת תמיד ישר, לקרוא לדברים בשמם.
5הפתרון למשבר האוניברסיטאות לא יכול להגיע מלמטה, אבל הוא יכול להיות מוצנח מלמעלה
הילדים שמפגינים בחצרות האוניברסיטאות האלה עבדו קשה מאוד כדי להתקבל להרווארד, סטנפורד, ייל וקולומביה. רובם אינם "דור ויאטנם", גם אם זה מה שהם מספרים לעצמם. הם המקבילה של ילדי 8200 וגלי צה"ל בישראל. הם עבדו קשה מאוד ושילמו הרבה כסף כדי להגיע לכאן, ואכפת להם מאוד מהאופן בו יסיימו את לימודיהם. יותר מכך, חשוב להם מה דמויות שהם מעריכים חושבות עליהם. נכון, אכפת להם מה החברים לספסל הלימודים חושבים. לרובם, אכפת לא פחות מה נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה, ואפילו המרצה בקורס חושבים עליהם.
עבור רבים מהם, יכול גל המחאות הנוכחי להיות הזדמנות חינוכית. האוניברסיטאות האמריקאיות מדגישות שוב ושוב את חשיבות חופש הביטוי בתרבות האמריקאית, את מרכזיות התיקון הראשון לחוקה, שמבטיח חופש דיבור מוחלט באטמוספירה הפוליטית האמריקאית. הם לא יכולים לסתום להם את הפה, זה נכון. אבל האוניברסיטאות יכולות, ואף מחויבות, לחנך את התלמידים שלהן. הן לא צריכות ולא יכולות למנוע מהילדים האלה לצרוח את דרישותיהם לפצוח באינתיפאדה או להחרים את ישראל. אבל הן יכולות לספר להם שהם מחזיקים בעמדות מטופשות מאוד.
אם נשיאי האוניברסיטאות יפסיקו לרעוד מהצל של עצמם, הם יוכלו לספר לתלמידיהם שיש להם זכות להביע עמדות מטופשות, אבל שלצעוק אותן לא יהפוך אותן לנכונות יותר. מרצים לא יכולים לסתום לתלמידיהם את הפה, אבל הם יכולים להדגיש שמי שמביע עמדות לא מושכלות או לא מבוססות בביטחון רב הוא כישלון חינוכי. ישראלי, כך גיליתי, לא ממש יכול לשכנע את מקבילו האמריקאי שישראל אינה מבצעת רצח עם, גם אם אין ולו בדל ראיה כדי לבסס את הטיעון שמה שמתרחש בעזה הוא ג'נוסייד. אבל אם נשיא האוניברסיטה יישיר מבט אל תלמידיו ויביע אכזבה כנה כשהם מבטאים עמדה כל כך מופרכת, משהו בחלק ניכר מהתלמידים האלה עשוי לזוז.
האפקטיביות של ה"הסברה הישירה" מול הסטודנטים הצעירים קיימת, אך מוגבלת מאוד; ממילא, גופים מאורגנים כמעט ולא יכולים לקדם אותה באופן לא־אורגני. הפתרון, לטעמי, טמון בהפעלת לחץ על הנשיאים. ויש בכך דחיפות - דור הנשיאים והמרצים הבכירים של ימינו הם עדיין אנשים מבוגרים ומיושבים, שהתחנכו בשנות ה-70 וה-80. הם זוכרים את מלחמת ששת הימים ואת יום כיפור. הם ליברלים, אבל הם ליברלים כמו ביל קלינטון. יש להם כבוד לישראל.
הם לא מעלים בדעתם להיענות לדרישות ה-BDS שרבים מתלמידיהם משמיעים. בשיחות פרטיות עם ישראלים, הם גם מבטאים את רגשות החיבה שלהם לישראל בנדיבות. אך רגשות הפחד שלהם מהסטודנטים האמריקאים שהם מלמדים, חזקים לאין שיעור מחיבתם לסטודנטים הישראליים שלהם. הלחץ צריך להיות מופעל עליהם. אם ישתחררו מהאימה שאוחזת בהם מלהביע את דעתם, הם יכולים להציב קווי גבול, ואלה עשויים לחלחל מטה - למי שרוצים להשתתף בפסטיבלים ה"פרו־פלסטיניים", כדי לעשות רושם, אבל רוצים יותר להיות אהובים על־ידי אנשים חשובים בחייהם המקצועיים.
אם לא ננצל את ההזדמנות הנוכחית, נמצא את עצמנו, בעתיד הלא רחוק, עומדים מול דור חדש של נשיאים ודיקנים. אין לדעת אם לאלה עוד יהיו רגשות חיוביים - מודחקים ככל שיהיו - כלפי ישראל.