מפת הכבלים התת–ימיים האזורית / צילום: מתוך אתר Submarine Cable Map
מאז 7 באוקטובר ספגה ישראל מתקפות מאויביה בכל החזיתות: באוויר מתקפות עזות של טילים וכטב"מים; ביבשה בקרבות מול חמאס בעזה ובצל איום חדירות מחבלים דרך מנהרות; ובים עם החבירה של המורדים החו'תים לחזית נגד היושבים בציון. אלא שחזית אחת מגיעה מאותו כיוון, אבל הרבה יותר עמוק. מהם האיומים המרחפים בחזית שמתחת לפני הים - הכבלים התת־ימיים שנחוצים לישראל לצורכי תקשורת?
● הדרך היצירתית של רוסיה ליירט מל"טים מתאבדים
● שתי ספינות מלאות נשק שחצו את מיצר גיברלטר ולימדו: זו החברה החדשה הכי טובה של ישראל
המיקום גלוי לכל
האתגר הביטחוני הראשון הכרוך בכבלים תת־ימיים תקף לגבי כל מדינה. די לפתוח את אתר Submarine Cable Map ובו לראות את תוואי כלל הכבלים בעולם, שעוביים לכל היותר 20 ס"מ בלבד. בישראל פועלים ככל הניתן להסתיר את המיקומים המדויקים של הכבלים, את מיקומי הנחתם בחוף ובים סמוך לו. לדוגמה, ידוע כי כבל IC-1 מקשר בין חיפה לבין נהריה, אך נקודת הכניסה המדויקת ביותר שלו לא ידועה - סביר כי בהשפעת האיום של חיזבאללה. לפי מכון עלמא, לארגון הטרור השיעי הלבנוני יש בסבירות גבוהה צוללות ננס מדגם "ע'דיר" האיראני, שאורכו כ־29 מטרים ויכול לשאת כוח קומנדו של 18-10 איש. ברשותם עשויים להיות כצב"מ: כלים צוללים בלתי מאוישים, שעלולים לאיים על אותם כבלים.
תחום הכבלים התת־ימיים בישראל כבר נפגע מהשפעות המלחמה, כפי שפורסם בגלובס. פריסת הכבלים התת־ימיים רמאן וסינטוריון, המיועדים לחצות את ישראל, ירדן וערב הסעודית כדי לבזר סיכונים מול החות'ים, מתעכבת, נוכח החלטת הרשויות בריאד שלא להנפיק את הרישיונות הנדרשים והסכנות הגוברים בתחום מצד המורדים.
95% מתעבורת הנתונים העולמית מתבססת על קרוב ל־500 כבלים תת־ימיים בעולם, כשאורכם הכולל כ־1.3 מיליון ק"מ - יותר משלוש פעמים הדרך מכדור הארץ לירח. היקף ההעברות הפיננסיות שעובר דרכם מסתכם ב־10 טריליון דולר בשנה. המודעות העולמית אליהם גברה בתשעת החודשים האחרונים בגלל המורדים החות'ים. שליחיה של איראן בתימן הובילו את מרבית ענקיות הספנות להימנע ממעבר בים האדום, שדרכו חוצים 16 כבלים מהמזרח הרחוק לאירופה, המעבירים כ־180 טרה־בייט לשנייה. החות'ים כבר גרמו לנזק כאשר ב־18 בפברואר פגעו באוניית הסוחר בבעלות בריטית "רובימאר" (Rubymar). זו הורידה עוגן, שקרע שלושה כבלים. האירוע, לפי חברת HGC גלובל קומיוניקיישנס, גרר פגיעה קשה בתקשורת במזרח התיכון.
גם הרוסים בתמונה
האיומים הישירים על ישראל בעולם הימי והתת־ימי לא נעצרים בחיזבאללה ובחות'ים. הפטרונית שלהם, איראן, מחזיקה בשני כוחות ימיים שונים: הצי האיראני, שמשויך לצבא איראן ומונה כ־18 אלף חיילים, והצי של משמרות המהפכה, שפועל תחת מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי ומונה כ־20 אלף חיילים נוספים. במסגרת הצי של הצבא מפעילה איראן, בין השאר, שלוש צוללות תקיפה וכ־15 צוללות ננס שגם להן יכולות לפגוע בכבלים.
איום בלתי מבוטל נוסף מגיע מרוסיה. סא"ל אלי גינסברג ז"ל, ששירת כקצין בשייטת ואחר כך כמפקד יחידת הלוט"ר בשנים 2023-2020, הספיק - לפני נפילתו בקרב בקיבוץ בארי עם פתיחת המלחמה - לכתוב את הספר "האתגרים בהגנה על תשתיות תת־ימיות: כבלי תקשורת תת־ימיים, סכנות איומים ומענה ברמה הלאומית". שם הוא פירט, בין השאר, על האיום הרוסי במזרח הים התיכון, שמתבסס על בסיס הצי בנמל טרטוס שבסוריה.
גינסברג ז"ל ציין כי הרוסים מפעילים אוניות ביון כמו "יאנטר", שפועלת במסווה של אוניית מחקר אזרחית במרחב מזרח הים התיכון, אזור שופע כבלים תת־ימיים. בספטמבר 2017 אותרה הספינה הזו פועלת דרומית לקפריסין, בעת שעשתה נתיב היקפי מול חופי ישראל, לבנון וסוריה. לאונייה זו יש יכולות סריקה ואיתור מתקדמות בקרקעית הים, וכן נושאת כלים תת־ימיים, מאוישים או לא, המסוגלים להגיע לעומק של כ־6 ק"מ. כלומר, ניתן לומר כי לרוסיה יש את היכולת להגיע לכל אחד מכבלי התקשורת התת־ימיים של ישראל.
איפה הפיקוח?
למרות התמונה המטרידה העולה מחיבור האיומים כלפי ישראל, הרגולציה על פריסת כבלים תת־ימיים זניחה מאוד. כל שצריכה חברה פרטית כדי לפרוש כבלים תת־ימיים הוא רישיון מפעיל ממשרד התקשורת, ותו לא. לגלובס נודע מפי גורמים המעורים בפרטים כי מרגע שקיים רישיון המפעיל, פריסת כבל התקשורת מתבצעת על בסיס החלטות החברות הפרטיות - ללא שום פיקוח מהותי.
בניגוד לתשתיות תת־ימיות מתחום הגז הטבעי, למשל, שבהן נדרשות הזכייניות לאישור מסודר ממשרד האנרגיה והתשתיות, את תוואי כבלי התקשורת קובעות חברות כבלי התקשורת ללא תיאום עם שום מפקח. אם נוצר מצב שבו נדרש כבל התקשורת לעבור בתוואי של תשתיות הגז, שתי החברות העסקיות משני התחומים נדרשות לפתור את העניין בינן לבין עצמן בלבד - ללא מעורבות רגולטור.
מעבר לכך, אין לאף גוף מדינתי שום אחריות ביטחונית חוקית בנוגע לפיקוח על הגנת אותם כבלים תת־ימיים. המדינה לא מקצה לכך משאבים והנושא נופל בין חיל הים, משטרת ישראל והחברות הפרטיות שהכבלים בבעלותן. והתוצאה: אין אף גורם שמוגדר כבעל הסמכות לוודא כי אין גורם עוין שמתקרב, עוקב או פוגע בכבלים. בשורה התחתונה, רק אם כבל ייחתך ויהיו ניתוקי תקשורת - יתגלה המשבר. ייתכן כי התנהלות שכזו מונעת מירושלים ליהנות באופן נרחב יותר מהמיקום האסטרטגי ומהביקושים הצומחים לכבלים התת־ימיים.
בתגובה לשאלת גלובס מדוע משרד התקשורת אינו הגוף שקובע לחברות את תוואי כבלי התקשורת התת־ימיים במים הכלכליים של ישראל, מסר המשרד: "משרד התקשורת הוא גוף מאסדר ולא מתכנן. זה נכון לכל התחומים ובא לידי ביטוי באופן תקצובו. כך קורה גם מול חברות התקשורת. הן מתכננות את התשתיות באופן עצמאי והמשרד אינו מתערב, אלא מסייע היכן שנדרש".
על השאלה מהי הסיבה שמשרד התקשורת אינו הגורם המתכלל של כלל היבטי כבלי התקשורת התת־ימיים במים הכלכליים של ישראל, כפי שלמשרד האנרגיה הסמכות בתחום תשתיות האנרגיה התת־ימיות, השיבו: "משרד התקשורת עוסק ואחראי על קידום תחום התקשורת וישנם משרדים אחרים שלהם יש עניין וסמכויות בנושא כמו מינהל התכנון, המשרד להגנת הסביבה ואחרים. אנו כממשלה פועלים כתף אל כתף כדי לקדם נושא זה בדומה לאחרים".
לבסוף, על השאלה למה אין אף בעל תפקיד עיקרי העוסק בהגנה על כבלי התקשורת התת־ימיים, ענו ממשרד התקשורת כי "גם בתחום זה, ישנה חלוקת אחריות וסמכות בין גופים שונים וכל גוף ורשות עוסקת ומנחה בהתאם למומחיותה וסמכויותיה". כלומר: העניין נופל בין הכסאות, ואם יהיה משבר? אחריי המבול.
למצרים זה עובד יפה
בעוד ישראל משתרכת מאחור, המעצמה האזורית בתחום כבלי התקשורת היא דווקא מצרים, שבשטחה עוברים לא פחות מ־90% מתעבורת המידע בין אסיה לבין אירופה וכ־17% מכלל תקשורת האינטרנט העולמית. המדינה בעלת המיקום האסטרטגי והתוואי הנוח, יצרה תחת חברת Telecom Egypt הלאומית מערך מרשים בקנה מידה בינלאומי של כבלי תקשורת שמקשרים בין מדינות העולם. כיום, כמעט כל כבלי התקשורת שמחברים בין אסיה לבין אפריקה ואירופה חוצים דרך מצרים, מה שמבטיח למדינה הכנסות רבות דרך Telecom Egypt.
במטרה למקסם את הרווחים, החברה הלאומית היא הגוף היחיד שמתפעל את המסדרון הטרנס־מצרי שכולל כמה נתיבים שדרכם חוצים 15 כבלים שונים. אותו מערך כולל תשתיות כבלים שמחברים את הים האדום עם הים התיכון בכמה נתיבים יבשתיים, דרך מצרים עצמה או חצי האי סיני. נמנע סיכון בפגיעה בחלק מהכבלים, שכן במים הרדודים של תעלת סואץ לא עובר ולו כבל אחד. המצרים יצרו פתרון רוחבי שבו הכבלים היבשתיים חוצים את המדינה בתעלות קבורות באדמה.
קרוב לוודאי שנשיא מצרים עבדל פתאח א־סיסי שבע רצון מהדוחות הכספיים של חברת הטלקום הלאומית שלו. זו סיימה את 2023 עם הכנסות של 56.7 מיליארד לירות מצרים (כ־1.19 מיליארד דולר), צמיחה של 28% ביחס לשנת 2022. בד בבד, ה־EBITDA (רווח לפני ריבית, מיסים, פחת והפחתות) זינק בתוך שנה ב־30% לשיא היסטורי של 22.7 מיליארד לירות מצריות (כ־480 מיליון דולר).
עבור קהיר, שמצויה במשבר כלכלי חמור, כל הכנסה היא חשובה מאוד. מתקפות החות'ים על אוניות סוחר בים האדום לא פגעו רק בישראל בצורה משמעותית, אלא גם במצרים; תעלת סואץ, השער הצפוני של הים האדום, הוא מקור ל־2% מהתמ"ג שלה. בקהיר כבר הודו כי הכנסות המדינה מהתעלה צנחו ב־40%-50% בצל מתקפות החות'ים. Telecom Egypt לא תכפר על ההפסדים האדירים הללו, כי אם רק על חלקם.
עם הפנים קדימה
5% מתעבורת הנתונים מתבססת על לוויינים ו־Market Reports World העריכו בשנת 2021 את שוק הלווינים העולמי בשווי של כ־375 מיליארד דולר, עם צמיחה שנתית שצפויה לעמוד על 6.34% עד 2027. ואולם, חרף השימוש הגובר בלוויינים, התלות העולמית בכבלים תת־ימיים לא צפויה לקטון. זאת נוכח ההישענות הגוברת על טכנולוגיות מידע ועל "האינטרנט של הדברים" (IoT) - רשת האובייקטים הפיזיים שמוטמעים בחיישנים ובתוכנות לצורך החלפת נתונים עם מכשירים מקבילים. מול אותה צמיחה צפויה בגזרת הלווינים, העריכה חברת מחקרי השוק ReportLinker כי שוק ה־IoT העולמי יצמח מכ־300 מיליארד דולר ב־2021 לכ־650 מיליארד דולר ב־2026. זוהי צמיחה שנתית ממוצעת של 16.7%, ועמה התלות בכבלים התת־ימיים צפויה להעמיק.