עובד פאנלים סולאריים בבית מגורים / צילום: Shutterstock
הצפה של המדינה בלוחות סולאריים על גגות תשית על המשק עלות עודפת של 1.1 מיליארד שקל בשנה, לעומת שימוש בשדות סולאריים גדולים מאוד בנגב - כך עולה מדוח המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות פרופ' אבי שמחון, בנושא בחינת הכדאיות הכלכלית של הקמת פרויקטים סולאריים קרקעיים, שאת עיקריו אנחנו חושפים לראשונה בגלובס.
● המשנה למנכ"ל אדלטק: "החששות מפני מחסור בחשמל בישראל הם ממשיים"
● מנכ"ל נגה: "החזון בישראל בנוי על אנרגיה רק מגז ושמש, וזה רע מאוד"
● מנכ"לית אמישראגז: "טבעי יותר לקנות חשמל מחברת אנרגיה"
מהעבודה שביצעו החוקרים דוד בדל ואיתמר מילרד, עולה כי בעוד שהמחיר השולי למשק (בניכוי מיסים) בייצור חשמל באמצעות גז טבעי עומד על 7 אגורות לקוט"ש (קילו־וואט־שעה), ייצור חשמל נוסף באמצעות פאנלים סולאריים בטכנולוגיה הקיימת עולה בין 12 אגורות בשדות גדולים מאוד בנגב, לבין 48 לקוט"ש על גגות פרטיים.
בדברי הפתיחה של הדוח, פרופ' שמחון מציין כי העלות העודפת בגין אנרגיות מתחדשות עומדת כיום על כ־2.5 מיליארד שקל בשנה, ואילו עמידה ביעדים שנקבעו לשנת 2030 של 30% ייצור מאנרגיה מתחדשת, תשית עלות עודפת נוספת של כ־3.1 מיליארד שקל בשנה. אולם, אם מרבית החשמל יגיע משדות גדולים, העלות העודפת הנוספת תסתכם בכ־2 מיליארד שקל בשנה. "חשוב שההחלטות על כמה אנרגיה מתחדשת ראוי לייצר יתקבלו לאחר דיון ציבורי, בו ימסרו נתונים על המשמעויות של האפשרויות השונות", אומר לגלובס פרופ' אבי שמחון.
בשורה התחתונה, לפי הדוח, עמידה ביעדים בטכנולוגיות הקיימות מייקרת בהבשלה מלאה את החשמל למשק בשיעור 11%-14%. ההתקדמות הטכנולוגית של הענף וירידת עלויות החלקים מלמדות כי בעתיד, צפוי להצטמצם הפער בעלות העודפת של ייצור החשמל, שנקבעת בחוזים ארוכי־טווח.
את המסקנות הללו אנחנו חושפים כחודש לאחר שהמועצה הארצית לתכנון ולבנייה אישרה תקנות שהובילו משרד האנרגיה והתשתיות ומינהל התכנון, לפיהן כל בניין חדש שאינו למגורים וכל בית מגורים צמוד קרקע חדש, יחויבו בהתקנת מערכות סולאריות לייצור אנרגיה מתחדשת. במסגרת התקנות החדשות, נקבע כי כל בניין חדש שאינו למגורים, אשר שטח הגג שלו עולה על 250 מ"ר, יחויב בהקמת מתקן לייצור אנרגיה מתחדשת.
נוסף על כך, התקנות מחייבות הקמת מתקן פוטו־וולטאי גם בבנייה חדשה צמודת קרקע למגורים, ששטח הגג שלה 100 מ"ר, בהיקף מינימלי של 5 קילו־וואט. המטרה של בחירה בהספק כזה היא שהוא צפוי להספיק לתצרוכת של אותו בית אב. במשרד האנרגיה והתשתיות מעריכים כי התקנות יביאו להספק מותקן כולל של כ־3,500 מגה־ואט עד שנת 2040, בזמן שזהו פתרון לשיקול משמעותי נוסף: חיסכון בשטחים קרקעיים של כ־35 אלף דונם.
עמדת המשרד היא שעבור התקדמות משמעותית בהטמעת האנרגיות המתחדשות, צריך שדות קרקעיים ודו־שימוש גם יחד. המדיניות הזו נובעת ממשאב הקרקע הישראלי המאתגר, ומיתרונות שטמונים בשימוש בגגות סולאריים - כמו הביזור מול איום ביטחוני. לשדות סולאריים גדולים בישראל שממוקמים בנגב יש חיסרון מרכזי, והוא המרחק ממוקדי הצריכה. על כן, נדרשות תשתיות הולכה, שתופסות בעצמן מקום בדרך. בד בבד, כשהלוחות הסולאריים פרוסים בלב עיר, למשל תל אביב, נחסכים משאבי רשת ואמינות האספקה עולה.
ישראל מפגרת באופן כרוני אחרי היעדים של עצמה
הן משרד האנרגיה והן המועצה הלאומית לכלכלה מודעים היטב, כי מדינת ישראל מפגרת באופן כרוני אחרי יעדי האנרגיות המתחדשות של עצמה. ב־2022, למשל, ישראל עמדה ביעד ל־2020 - 10% ייצור מאנרגיות מתחדשות. ככלל, למדינת ישראל אתגר מובהק: 96% מהאנרגיות המתחדשות הן סולאר, וכך גם צפוי להיות העתיד. במדינת ישראל אין מקורות להידרו (מים) או אתרים לרוח בהיקפים משמעותיים.
לכן, נשאלת השאלה כיצד מגשימים את מטרת הטמעת האנרגיות המתחדשות ביעילות. לפי הדוח החדש, עלות התקנת קילו־וואט בשטחים קרקעיים עומדת על כ־2,000 שקל, לעומת 3,400 שקל בגגות פרטיים או 4,500 שקל בפרויקטים אגרו־וולטאים. בישראל, כשמעוניינים לממש שטחים קרקעיים משמעותיים לטובת שדות סולאריים - האפשרויות מסתכמות, בעיקר, בנגב.
על כן, ישנו אתגר ההולכה למוקד הביקושים: גוש דן. בעבודה של המועצה הלאומית לכלכלה משנת 2019 לגבי עלות הולכת חשמל ממתקן גדול באזור הדרום, שנעשתה עם חברת הייעוץ "אביב הנדסה", נאמדו עלויות ההולכה עבור פרויקט סולארי קרקעי בנגב, בהספק מותקן של כ־5.2 ג'יגה־וואט. על בסיס אותה עבודה, מוערכת העלות לפרויקט שכזה בנגב, בטווח של 4.1-3.2 מיליארד שקל.
כימות כלכלי־משקי מעבודה זו של שימוש הקרקע בנגב לסולאר על בסיס מחירי קרקע חקלאית, מראה כי אומדן שווי הקרקע עבור פרויקט סולאר לייצור חשמל בהספק 5.2 ג'יגה־וואט מוערך ב־125-87 מיליון שקל. התוצאה הסופית היא כי סך העלות של עמידה ביעדי הממשלה, תוך שילוב של פרויקטים משמעותיים של שדות סולאריים בהיקף כ־5.2 ג'יגה־וואט, נאמדת בכ־40.6-39.7 מיליארד שקל.
לעומת זאת, מפת הדרכים לאנרגיות מתחדשות בשנת 2030 של משרד האנרגיה והתשתיות לא התבססה רק על שטחי קרקע, אלא גם אגרו־וולטאי (עלות של 4,000 שקל לקילו־וואט), גגות גדולים של יותר מ־630 קילו־וואט (2,700 שקל לקילו־וואט), גגות קטנים של עד 630 קילו־וואט (3,400 שקל), מאגרי מים (3,300 שקל), בסיסים צבאיים ושטחים דואליים נוספים - כמו מחלפים, מטמנות וכבישים (3,500 שקל). לפי המועצה הלאומית לכלכלה, התוצאה מסתכמת בעלות של כ־48.2 מיליארד שקל לייצור 5.2 ג'יגה וואט. כלומר, החיסכון המוערך הוא של כ־8.4-7.4 מיליארד שקל.
יותר ממחצית מייצור הסולארי בעולם מגיע מייצור מרוכז
בדומה לסוגיות אנרגיה רבות, העולם מקדים את ישראל. בדוח מצוין כי לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), 56% מהייצור הסולארי בעולם הגיע ממיזמים מרוכזים של אנרגיה - קרי, שטחי קרקע גדולים שמיועדים לייצור אנרגיה בלבד. יתר הייצור מתפלג כ־27% משטחי תעשייה ומסחר (בעיקר קירוי), וכ־16% בלבד מייצור במגורים.
המדיניות הזו לא הייתה מאז ומתמיד: ייצור מרוכז היווה כ־20% מכלל הסולאר ב־2010, אך זה זינק לכ־55%-57% ב־2016 - ונשאר ברמות הללו מאז. תחזית הייצור של סוכנות האנרגיה הבינלאומית מעריכה כי בין השנים 2027-2022, ייצור מטכנולוגיה סולארית צפוי להיות, בעיקר, מייצור מרוכז, שיהווה כ־60%. בחינת התחזית באשר למקורות הגידול בייצור אנרגיה סולארית לתקופה זו, לפי סוג היצרן, מראה כי תוספת בייצור בישראל של מערכות ייצור מרוכזיות, תהיה נמוכה משמעותית מהעולם. זו תעמוד על 33% מסך התוספת, לעומת ממוצע עולמי של 57%.
יוצאת מן הכלל בעולם ככלל ובאירופה בפרט בכל הנוגע לפילוח הסולאר, היא הולנד. בגין היעדר שטחים, היקף התוספת באמצעות מיזמים קרקעיים משמעותיים מוערך בכ־26%. בעקבות הקושי בפיזור הלוחות הסולאריים ברחבי הולנד, הממשל בהאג פנה לגגות. עם זאת, אליה וקוץ בה: האזרחים צריכים לשלם על ההשלכות, ותעריף החשמל בהולנד עומד על פי שלושה מישראל וכמעט כפול מממוצע האיחוד האירופי.