אילוסטרציה: Shutterstock
דמיינו זוג שנשוי הרבה שנים. ההורים שלכם, חברים או שכנים שאתם מכירים היטב. חישבו על הדרך האגבית שבה הם נוגעים זה בזה, על העקיצות הקטנות הקבועות, על האופן שבו הם משלימים משפטים זה של זה או על הבעת הבלבול כשאתם שואלים אחד מהם שאלה שאינה "בתחום סמכותו", כמו מה עושים בשבת או כמה עלתה החרסינה בשירותים. מה עושה כל הדבר הזה למוח שלהם?
● חזית המדע | אלפי חוקרים מכל העולם מיפו 62 מיליון תאים: האם האטלס שהם בונים ישנה את עולם הרפואה?
● חזית המדע | החוקר שפורץ דרך בגילוי המקור לאוטיזם
● חזית המדע | החוקר שמסביר למה יש דיליי כשאנחנו רואים כדורגל ואיך זה קשור לסייבר
מדהים שאינסוף מחקרים נעשו על האופן שבו אהבה חדשה משפיעה על המוח, אבל מעט מאוד על ההשפעה של נישואים. בכל זאת יש כמה חוקרים שפועלים כדי לפצח את החידה.
הטיה בשאלונים
החוקרת הפורייה ביותר בתחום הזה היא פרופ' ביאנקה אסוודו (Bianca Acevedo) מאוניברסיטת סטוני ברוק שבניו יורק. היא בדקה מה קורה לתת־סוג של אנשים נשואים - כאלה שעדיין אוהבים. היא יצאה לחפש אותם, אף שאמרו לה שהם אינם קיימים.
"המטרה שלי הייתה לנסות להבין אם האהבה אכן חייבת לדעוך או שאנשים יכולים להישאר מאוהבים לאורך זמן", היא אומרת לגלובס. "המחקרים נטו לטעון שהאהבה הרומנטית דועכת. כשהיא מסיימת את תפקידה האבולוציוני, לגרום לאנשים להתרבות, היא מוחלפת בסוג אחר של רגש. במקרה הטוב זה רגש חברי יותר, אירוטי פחות.
"התחלתי את הקריירה שלי במטה־אנליזה של כל המחקרים בתחום ובחינה שלהם אל מול ראיונות שעשיתי בקהילה. כך מצאתי שיש בשאלונים הניתנים למשתתפים במחקרים הטיה שיכולה להשפיע על התוצאות: ה־Passionate Love Scale, שהוא המדד לאהבה עם תשוקה, כולל שאלות הקשורות לחוסר ביטחון במערכת היחסים ולקנאה.
"חוסר ביטחון וקנאה אכן מאפיינים מערכות יחסים אוהבות בתחילת דרכן, אך האם זו הדרך הנכונה להסתכל על הדברים גם בטווח הרחוק? הראיונות שערכתי גרמו לי לחשוב שלא. בין המרואיינים שלי מצאתי כאלה שדיווחו על תחושת ביטחון לצד אינטימיות והתרגשות להיות יחד, גם אחרי שנים רבות. ההתרשמות שלי הייתה שאלמנטים רבים מתחילת הקשר עדיין נמצאים שם. ראיתי זוגות שאחרי שהילדים גדלו עדיין מטפלים זה בזה, נהנים מהפנאי המשותף שלהם, נהנים לחקור את העולם יחד ולחלוק חוויות".
אז הגדרת מחדש את השאלון?
"אפילו כשרק הסרנו את השאלות שנגעו לחוסר ביטחון, התוצאות היו שונות".
ואז ערכתם את מחקרי סריקת המוח.
"הזמנו עשר נשים ושבעה גברים שדיווחו שהם במערכות יחסים ארוכות טווח (21.4 שנה בממוצע) המאופיינות באהבה עזה. המטרה לא הייתה לבחון מה קורה בממוצע בנישואים, אלא את האפשרות של אהבה רומנטית ממושכת, ואיך היא נראית.
"בחנו את תגובתה הנבדקים לתמונות של בני זוגם, בהשוואה לשלוש תמונות ביקורת: של חבר קרוב, של אדם מוכר מאוד שאינו חבר ושל אדם לא מוכר.
"התגובה המוחית לתמונות של אדם אהוב הייתה שונה בכמה אופנים. ראינו פעילות רבה באזורים במוח העשירים בדופמין ומזוהים עם תגמול. אלה האזורים שפעילים מאוד גם במערכת יחסים רומנטית בתחילת דרכה, וכן בסוגים שונים של התמכרויות ובתגובה הטבעית של בני אדם לגירויים חיוביים כמו אוכל, מין והצלחה".
האזור ההורי במוח נדלק
"ראינו אצל הזוגות הנשואים האוהבים גם כמה אזורים שבדרך כלל נדלקים באהבה הורית", מוסיפה אסוודו ומאזכרת בכך את תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי, הטוענת שאהבה זוגית בוגרת היא וריאציה על החיבורים שיוצרים ילדים עם הוריהם.
"זיהינו את הפעילות באזור שנחשב גם אצל בני אדם וגם אצל בעלי חיים כאזור 'הורי'. זה גם האזור במוח הקשור לחיפוש קרבתו של אדם אחר כשנמצאים בלחץ. כילדים, האחר הזה הוא הורה, וכמבוגרים זה יכול להיות בן זוג תומך", אומרת אסוודו. ואולי לא נעים להגיד, בגלל ההקשר ההורי, אבל הפעילות באזור הזה במוח נמצאת בקורלציה עם חיי מין מספקים.
"בנוסף, ראינו פעילות באזורים שקושרו בעבר להכלת העצמי בתוך האחר ולהיפך", היא אומרת. התיאוריה שמדברת על התרחבות העצמי כדי לכלול את האחר כחלק מאהבה ארוכת טווח הוצעה על ידי המנחה של אסוודו בדוקטורט, פרופ' ארת'ור אארון, שאולי מוכר לציבור ב"שאלון 36 השאלות ליצירת אינטימיות" שחיבר.
אארון טען כי ההתאהבות מובילה בהדרגה למצב שבו אנחנו לא רואים היכן העצמי נגמר והאחר מתחיל, שהאינטרסים של האחר הופכים לשלנו ואנחנו כמעט יודעים לצפות את תגובותיו. על פי אארון, זהו חלק בלתי נפרד מאהבה רומנטית ארוכת טווח, והגישה הזאת אוששה במחקר.
אסוודו מציינת שבהשוואה לנשואים טריים, אצל הנשואים לאורך שנים ניכרה פעילות נרחבת יותר במוח בתגובה לתמונת בן הזוג. נראה שהאהבה הטרייה ממוקדת באזורי האובססיה, התגמול והעונג, ואילו בנישואים אוהבים, כל המוח מגיב, האדם כבר בלתי נפרד מכל חייך.
מחקרים נוספים תומכים בגישה הזאת. לדוגמה, מחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד ב־2022, הראה שאצל זוגות נשואים היה סנכרון רב יותר בפעילות המוחית בתגובה לסוגיות רגשיות וחברתיות שהועלו על ידי חוקרים במעבדה. החוקרים גייסו למחקר לאו דווקא זוגות שהצהירו על עצמם כמאוהבים עדיין, אבל עלה ממנו שככל שהסנכרון רב יותר, כך שביעות הרצון מהנישואים גבוהה יותר.
"בסופו של דבר", אומרת אסוודו, "כשאנשים שנשואים שנים רבות מצהירים שהם עדיין אוהבים, נראה מסריקות המוח שהם אכן מרגישים כמו בתחילת הדרך מבחינת התגמול והעונג שמערכת היחסים נותנת להם, אבל עם תחושת חיבור חברית והורית והתמזגות עוצמתית יותר".
המוח מוריד מגננות
פרופ' ג'ים קואן (Jim Coan), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה, בחן השפעה אחרת של הנישואים על המוח. "מחקר שהובלתי הראה שכאשר אנשים יכולים להיתמך בבני הזוג שלהם לטווח ארוך, המוח שלהם הופך להיות פחות דרוך, פחות קשוב לגירויים מהסביבה".
וזה הגיוני, אומר קואן. "כשסיפרתי על התוצאות הללו לאמא שלי, היא אמרה לי, בשביל זה ראיינו אותך ב'ניו יורק טיימס'? זה מובן מאליו", אבל מה שפחות ידוע, אומר קואן, הוא התועלת של הפחתת הדריכות הזאת. "המוח צורך אנרגיה ברמה קבועה. הוא תמיד דלוק, אף פעם לא כבוי. המשמעות היא שאם הדריכות התמידית לוקחת מאיתנו משאבים, הם לא זמינים במקום אחר שבו אולי היינו זקוקים להם", הוא מסביר. כשאנחנו סומכים על אחרים, למשל על בני זוג לטווח ארוך, אנחנו יכולים להוריד חלק מהמגננות, להפחית את הדריכות, לשחרר משאבים למחשבות אחרות וגם לתפקודים אחרים של המוח. "יש לכך גם השלכות על הבריאות הפיזית", אומר קואן.
האם זוגיות ארוכת טווח היא זו שמביאה את התועלת הזאת, או דווקא אהבה טרייה?
קואן: "מערכות יחסים אינן משתפרות ומשתפרות עד שאנחנו מתפרצים כענן אורגזמתי של אושר. הן יותר כמו הבורסה. יש עליות וירידות, אבל המגמה ארוכת הטווח היא למעלה. יש תקופות בנישואים שבהן אנחנו עלולים לחוות עוררות שלילית ודריכות יותר מכפי שחווינו כרווקים. אבל כשאנחנו מחזיקים מעמד בנישואים, בדרך כלל בטווח הרחוק הכיוון הוא למעלה, כלומר למקום שבו בני הזוג משפרים את ההרגשה שלנו. אני חושב שזה מסר מרגיע. יהיו מהמורות בדרך, אבל הכיוון הוא למעלה, בתנאי שממשיכים להשקיע. גם כן, כמו בבורסה".
זאת בהנחה שהנישואים הם טובים, אבל לא כולם כאלה.
"כשהנישואים גרועים, אנחנו רואים את התופעה ההפוכה - דריכות גבוהה יותר ככל שבני הזוג קרובים יותר. בחנו זוגות נשואים כאלה, שאפקט התמיכה לא עבד להם והצהירו שיש להם מה לשפר. הצענו להם 20 פגישות של ייעוץ זוגי, וכשבחנו אותם שוב בסוף התקופה, התוצאה השתפרה".
יש אפקט ספציפי לנישואים, או שכל תמיכה חברתית תשפיע?
"עבור רוב האנשים, נישואים הם מקור התמיכה המשפיע ביותר. עם זאת, ראינו לא מעט אנשים, בעיקר נשים, שעבורן אפקט התמיכה מחברה טובה היה לא פחות חזק מאשר מבן זוג. הורדת המגננות קשורה גם לשאלה עד כמה אנחנו באמת יכולים לסמוך על האדם השני, וחברים הם בדרך כלל מקור תמיכה מאוד אמין. לפעמים הם לא, ואז זה מאוד כואב".
קואן מציין שהוא ראה אפקט ספציפי לנישואים, בהשוואה לזוגות המתגוררים יחד ואינם נשואים. "לפעמים לא נעים לי, כאדם ליברל, לדבר על החשיבות של מוסד הנישואים, כאילו שאני מייחס משמעות לחותמת של המדינה או חושב ש'החיים בחטא' מרעילים את הנישואים. זה לא זה.
"כאשר המוח מחפש להוריד את המגננות, שזה בעצם האפקט שאני ממוקד בו, כנראה יש משהו בהכרזה הפומבית ובחתימה על חוזה שמקלים על כך. במחקרים שלנו, נישואים יצרו את האפקט החזק ביותר, אחר כך חברים, ורק אחר כך זוגות בקוהביטציה שאינם נשואים.
"נראה שכאשר אנשים בתרבות שלנו בוחרים להתגורר יחד ולא להתחתן, בחלק מהמקרים יש לזה סיבה, שקשורה ברצון להתחייב פחות. הסבר אחר קשור בכך שאנשים שנוטים לנוירוטיות מלכתחילה מעדיפים קוהביטציה על פני נישואים. זה לא אומר שכל האנשים בקוהביטציה הם נוירוטים, אבל יש כנראה מתאם מספיק גבוה כדי להתוות את התוצאה".
כל זה נכון בתנאי שהבחירה לא להתחתן באופן רשמי היא אכן בחירה. "כשבודקים זוגות גאים שעברו לגור יחד בתקופה שבה נישואים בין גאים היו אסורים, האפקט הזה נעלם. כנראה הם מצאו את הדרך שלהם להרגיש את המחויבות".
תפיסת ערך שונה
פרופ' יניב אסף, מהפקולטה למדעי החיים ובית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, לא עסק עד היום בחקר השפעת הנישואים על המוח, אבל באוניברסיטת תל אביב הוא מחזיק מאגר יוצא דופן של סריקות מוח (ראו מסגרת) עם מידע על בעלי המוחות הללו, למשל אם הם נשואים. במיוחד לכתבה זו, ביצעו עבורנו אסף והדוקטורנט גל קפלר ניתוח של ההבדלים בין מוחות של זוגות נשואים ללא נשואים. הממצאים שלהם אמנם לא עובדו לכדי מאמר מחקרי, אבל הבדיקות שהם יכולים לעשות במאגר שהם בונים בהחלט מחכות לחוקרים אחרים שאולי ירימו את הכפפה.
"מדדנו את הצפיפות של המוח ב־1,200 נבדקים בזוגיות ולא בזוגיות", מסביר אסף. "בחנו את המתאם בין הצפיפות באזורים שונים למספר שנות הנישואים, תוך ניקוי אפקט המין והגיל, ומצאנו הבדלים".
מדד צפיפות המוח שונה מהמדד שאסוודו השתמשה בו (פעילות במוח בתגובה לגירוי מסוים) ולדברי אסף קשה מאוד לפרש את ההבדלים שנמצאו כי מדובר במדד חדש יחסית, אך מעניין להצביע על עצם העובדה שיש הבדלים. "ראינו עלייה בצפיפות באזור שקשור בראייה, בשמיעה ובתנועה", הוא אומר. "בעיקרון, עם הגיל הצפיפות באזורים הללו יורדת, אבל אם מנטרלים גיל, הצפיפות נמצאת במתאם חיובי עם מספר שנות נישואים". האם מדובר במודעות רבה יותר של נשואים לחושים ולתנועה שלהם? אסף מזהיר מפרשנות פשטנית מדי, אבל בכל מקרה מעניין שהנישואים משפיעים על האזורים הללו באופן הפוך מהשפעת הגיל.
באזור אחר במוח, ה־Medial prefrontal Cortex, דווקא נצפתה ירידה בצפיפות בקרב נשואים. "זה אזור שנותן ערך לכל מה שאנחנו עושים בחיים", אומר קפלר, אבל שוב, יש להיזהר מפרשנויות קלות. אסף מוכן רק לומר שתפיסת הערך אצל אנשים נשואים כנראה שונה. "אגב, לא בהכרח הנישואים השפיעו על תפיסת הערך, ייתכן שתפיסת ערך שונה היא שמובילה אנשים להתחתן או לא".