לואיג'י מאנג'יונה, הנאשם ברצח בריאן תומפסון / צילום: Reuters, Eric Miller
האמריקאים התוודעו אל לואיג'י מאנג'יונה ביום ב'. הם התבוננו כלא־מאמינים בתמונותיו. האומנם הוא רצח בדם קר, בלב ניו יורק, את מנכ"לו של ענק ביטוח הבריאות UnitedHealthcare? הוא?
היה קשה להתאים איזשהו פרצוף יותר מזה של לואיג'י לתבנית של all-American boy, נער אמריקאי קלאסי: יפה תואר, עתיר בלורית, חיוך רחב, שיניים צחורות. צריך להודות כי אין ללואיג'י כל סיבה ללבוש חולצה, בוודאי לא במזג האויר הטרופי של הוואי, מקום מושבו האחרון.
● פרשנות | השיעור הסורי למהפכנים מתחילים: דחיפה אחת וגמרנו
● הקשר המפתיע בין יצרנית דקסמול הישראלית ליזם שהתמודד מול טראמפ
קאט. יום ג' בבוקר. לואיג'י מאנג'יונה מובל תחת משמר כבד אל בית משפט באַנטוּנָה, במדינת פנסילבניה, להארכת מעצרו. הוא נלכד במקדונלד'ס מקומי. אול־אמריקן־בוי הוא כבר לא היה. את פניו עיוותה הבעה איומה של כעס. מעבר לחומת השוטרים הוא הרים את קולו לעבר נחיל של עיתונאים ושל סקרנים. "זה עלבון לאינטליגנציה של העם האמריקאי", הוא קרא, לפני שהמלים הבאות נבלעו בחלל הבניין.
מדינת ניו יורק, המבקשת את הסגרתו מפנסילבניה - כך זה עובד באמריקה, מערכות המשפט והאכיפה בכל מדינה הן עצמאיות - כבר הודיעה שהיא תעמיד אותו לדין על רצח.
אימוג'י מחיאות כפיים
משהו מעניין מתרחש במדיה החברתית בימים האחרונים. הרוצח הזה, שהונצח על מצלמות CCTV בשעת מעשה, והשאיר עדויות בכתב, נהנה עכשיו ממעמד של גיבור, או של מהפכן, או לפחות של ליצן חצר. הוא מושא ערגותיהן של נערות ושל נערים, אובייקט של הזיות ארוטיות, סמל של התקוממות מעמדית.
האהדה לעניינו התחילה עוד לפני שהיה מושג מיהו. שמחה גלויה לאידו של הנרצח, בריאן תומפסון, הציפה את המדיה החברתית. תומפסון, בן 50, היה נשוי, אב לשני ילדים קטנים. אבל אפילו עמוד התגובות של מעסיקיו ב־UnitedHeath הוצף באימוג'ים של מחיאות כפיים.
עוד לפני שנודעה זהותו של המתנקש, המשטרה קראה את המלים שהוא חרת על תרמילי הקליעים. הופיעו עליהן המילים "לסרב" ו"לעכב". הן התיישבו עם שמו של ספר רב־מכר, שעסק בסירוב הסיטוני של חברות הביטוח לכסות הוצאות רפואיות של לקוחותיהן. הספר התפרסם לפני 15 שנה. הוא אזל זה כבר מן החנויות, אבל מייד לאחר הרצח הוא הצליח איכשהו להעפיל אל החלק העליון של טבלת המכירות באתר אמזון.
סיפורי זוועה על חמדנות
במידת הקיצור, הנה הרקע: אין ביטוח בריאות ממלכתי בארה"ב. רוב הביטוח לאנשים בגיל העבודה מגיע ממעסיקיהם. תנאי הפוליסה משתנים על פי כושר הלחץ של המעסיק. בגיל 65 אמריקאים זכאים ל'מדיקייר', ביטוח בריאות לקשישים.
עד 2010, חברות הביטוח היו רשאיות להציב מכשולים כמעט בלתי־עבירים בדרכם של מבוטחים, כמו מחלות־רקע. יוזמת חקיקה גדולת ממדים של הנשיא אובמה שמה קץ לאפליה הזו. בזכות החקיקה, בערך 90% של האמריקאים נהנים כיום מביטוח כלשהו. אבל בביטוח הזה יש אין סוף חורים וטלאים.
פעם אחר פעם אמריקאים מגלים, בדרך כלל לאחר מעשה, כי חברות הביטוח שלהם אינן מוכנות לכסות חלקים הרבה יותר גדולים של הוצאותיהם ממה שהניחו מלכתחילה. לפעמים זה עניין של מאות דולרים, לפעמים אלפים, לפעמים עשרות אלפים. סיפורי זוועה מתהלכים בתקשורת על הקף הבעיה. קשה למצוא מישהו שעדיין לא נתקל בה באופן כזה או אחר.
סיפור אחרון הוא על אישה, שהייתה זקוקה לטיפול רפואי לאחר שבץ מוחי. היא הוטסה במסוק אל בית החולים הקרוב ביותר, מהלך 150 ק"מ מביתה, ומתה שם. היא לא שילמה פרמיה על שירותי אמבולנס, כדי לחסוך כסף. יורשיה קיבלו חשבון של 81 אלף דולר.
ויש מקרים ממין אחר: חברות הביטוח ממציאות מחלות אצל לקוחותיהן, כדי שיוכלו לתבוע כסף מן הממשלה הפדרלית. 'וול סטריט ג'ורנל' פרסם תחקיר ביולי שעבר, הטוען שחברות הביטוח שלשלו לכיסיהן 50 מיליארד דולר מן הממשלה כדי לטפל במחלות שבעצם לא היו ולא נבראו.
ענף ביטוח הבריאות בארה"ב מגלגל 4.5 טריליון דולר בשנה. החברה שמנכ"לה נרצח היא הגדולה ביותר בעסקי מדיקייר. לפי רשימה בשבועון 'ניו יורקר', הכנסותיה של UnitedHealth עמדו בשנה שעברה על 281 מיליארד דולר. רווחיה הגיעו ל־16 מיליארד דולר, עלייה של ארבעה מיליארד בהשוואה עם השנה הקודמת. העלייה הזו נזקפת לזכות המנכ"ל שנרצח. החברה הזו דחתה בשנה שעברה שליש מכל הבקשות שלקוחותיה הגישו.
לואיג'י והאנרכיסטים
התגובות בעמוד פייסבוק של החברה על רצח מנכ"לה הקפיאו את דמה. היא לא העלתה בדעתה עד כמה היא שנואה, ועד כמה הענף כולו שנוא. העמוד נסגר לתגובות לאחר שנקלטו בו 36 אלף צחוקי אימוג'י.
לכו נא אל ההאשטאג #freeluigi ברשת X למשל. תוכלו למצוא שם לא רק ביטויים של תמיכה, או של ערגה, כלפי הרוצח אלא גם תעמולה מהפכנית לטובתו. אחד מכריז, כי רוצח המנכ"ל עושה עכשיו משהו שאיש לא הצליח לעשות בתולדות אמריקה: "ללכד את מעמד העובדים הימני עם מעמד העובדים השמאלי". אחר מכריז, ש"למעמד העובדים יש הזכות להתגונן".
כמובן, לואיג'י מאנג'יונה אינו שייך למעמד העובדים. הוא בן טובים, וכל חייו עברו עליו בנעימים. אבל זו תופעה שחזרנו ופגשנו בהיסטוריה של המהפכות, מן המאה ה־18 ואילך.
איננו יודעים אם לואיג'י סחט את ההדק בגלל התנסות אישית עם חברות הביטוח, אבל נראה שהדריך אותו זעם, לא רק כלפי מנכ"לי ביטוח חמדנים אלא כלפי 'השיטה' כולה. ביטויים אחרים של זעם מגיעים מקבוצות גיל צעירות על רקע שורה של עניינים, שהבולטים ביניהם הם מחסור דרמטי בדיור לצעירים בערים גדולות ונטל החובות שאמריקאים צברו בהיותם סטודנטים.
כידוע לישראלים, משבר הדיור אינו תופעה אמריקאית בלבדית, ואגב גם לא ישראלית. ראינו בחודש שעבר מפלגת שמאל רדיקלית באירלנד מעפילה לעמדת שוויון עם שתי המפלגות הגדולות המסורתיות בזכות הצבעה מסיבית של צעירים, הנאלצים להתגורר בבתי הוריהם שנים לאחר בגרותם.
מחסור בדיור זול הבריח צעירים בארה"ב מן המפלגה הדמוקרטית בבחירות האחרונות. העיר ניו יורק הודיעה בתחילת החודש על תכנית להקים 80,000 דירות ובתים ב־15 השנים הבאות. בעיר לא נשארו כמעט דירות להשכרה, וחצי מיליון תושבים משלמים לפחות את חצי הכנסתם על שכר דירה.
חוסר אונים מהול בטינה ובכעס הם מתכון לא מבטיח בכל חברה, בכל הנסיבות. לואיג'י מאנג'יונה מזכיר, הן בהיגיון של מעשיו והן בביצוע, את האנרכיסטים שהילכו אימים על אמריקה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. הם רצחו בין השאר שני נשיאים בתוך 20 שנה.
אמריקה הלא־מאושרת נמצאת במקום מסוכן.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר