כרזות של מופעי מחווה. בטעם של פעם
1
מופעי הנוסטלגיה הולכים ומתרבים. זה לא רק הכבש הששה עשר, שהיה סולד אאוט בתוך דקות, 15 מופעים מכורים מראש עד סוף אפריל, 400 שקל לכרטיס היקר ביותר. שלל מופעי מחווה והצדעה - ללהקות הצבאיות, לאריק לביא, לקווין, לפינק פלויד, לקרפנטרס ולכל מי שפרח וזרח בשנות ה-60 וה-70. פחות טוב ליצירה המקורית המקומית, טוב מאוד להישרדות כלכלית בתקופה קשה.
דצמבר 2024 והעולם משתנה מיום ליום. מנהיגים נופלים, אחרים נבחרים, טרוריסטים מחוסלים, ממשלים קורסים, יחסי הכוחות מתעצבים שוב ותפיסות עולם נבחנות מחדש. דומה שהכל רועד ונע, מתפרק ונבנה. בעולם כה מעורער נותר יציב רק מה שידוע ומוכר.
אפשר היה לחשוב שעולם המוזיקה יגיב להתרחשויות וישקף את הטלטלות, אבל חוץ משלל שירי פוסט 7 באוקטובר שהציפו את המדיה, העסק המצליח ביותר בתחום המוזיקה הוא דווקא זה שמביט אחורה, אל העבר.
● על הקומדיות של ימינו ששכחו להעז ולקחת סיכונים
● המשפיעניות שרוצות שתדלגו על בלאק פריידי
2
מסקירת לוח המופעים והתעמקות בשוק הבידור הישראלי, בעיקר המוזיקלי, עולים שלושה ענפים משגשגים עיקריים. על הראשון, האמנים החזקים של העשור - עומר אדם, אייל גולן, עדן בן-זקן, ישי ריבו, רביד פלוטניק - שמשייטים בעולמות שבין פופ אמוני, מזרחי לייט והיפ הופ. הענף השני הוא האמנים הבולטים של הניינטיז - משינה, החברים של נטאשה, רוקפור, איפה הילד, מוניקה סקס וכמובן פורטיס וסחרוף, שעושים סולד אאוט מופע אחרי מופע. והענף השלישי: מופעי המחווה ותעשיית הנוסטלגיה. שלל מופעים שדוהרים על סוסי געגוע לימים אחרים.
3
רוקוויל עושים מחווה לקווין. לאבבא. ל־U2. זיו רובינשטיין וחברים עושים מחווה ללהקות צבאיות, לאריק לביא וליגאל בשן. שליחי הבלוז וברוך פרידלנד מבריקים עם מחווה ל-ELO ויש להם גם אחת ללד זפלין. אומהגומה ממלאים אולמות עם ההצדעה ליצירה של פינק פלויד. קרניבד - הרכב ענק של 25 איש - חוזרים לצמד האגדי הקרפנטרס, ודיסקו 70 מחדשים את העליצות של בוני אם. מג'יקל מיסטרי טור הוותיקה והטובה רצה עם שירי הביטלס וגם פאסט פרפקט מצדיעים לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.
המופעים האלה מצליחים מאוד. הכרטיסים, ברוב המקרים, אינם זולים, 125, 200 וגם 400 שקלים. הופעות במקומות כמו זאפה, שבלול וטסה (המשלבים מסעדה ואולם הופעות) הן לא עניין זול, אבל זה בילוי כולל של ערב. יש ארוחה. יש יין. ויש גם הופעה בטעם של פעם.
4
בארה"ב של סוף שנות ה-60 היה חשש ממלחמת עולם שלישית, מהתלקחות המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, היה מרוץ לחלל שבו כל מעצמה ניסתה להביס את האחרת, ארה"ב דיממה בווייטנאם ושלחה עוד ועוד חיילים אל מותם, לוחם הזכויות והשוויון הכומר מאלבמה מרטין לותר קינג נרצח (5 שנים אחרי ג'ון קנדי).
המוזיקה חיפשה אפיקי ביטוי חדשים, ומתוך הסדקים התפתחה תת-תרבות של היפים. היצירה נעה והמריאה בתוך חלל אלטרנטיבי. ד"ר ארי קטורזה כתב בספרו "המחר לעולם אינו יודע" (הוצאת רימון, 2011) ש"ההיפים היו תוצרים של חברת השפע, הריקנות התרבותית, הטכנוקרטיות הקפיטליסטית", והוסיף ש"התנועה ההיפית הייתה המאיימת ביותר על המרכז האמריקאי ההגמוני".
ואכן, אותו מרכז הגמוני ביקש להכחיד את המהפכה. הרוקנ'רול שחרר את הנפש המרדנית והגלולה למניעת הריון שחררה את הגוף ונטלה מהסקס את פחדי ההתעברות לא רצויה.
לצד "המהפכה היהודית" של שנות ה-60 (בוב דילן, סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן, לו ריד) והמהפכה השחורה של חברת טמלה-מוטאון מדטרויט, ששיגרה עוד ועוד אמנים עם קול ענק אל העולם, התנועה ההיפית התעצמה. היא כללה כחצי מיליון צעירים אמריקאים ארוכי שיער ומעורטלים חלקית, שנעו בין הופעה של גרייטפול דד לאחרת של באפלו ספרינגפילד, בין בוב דילן ששר על הנערה שמסתובבת "כמו אבן מתגלגלת" לבין האבנים המתגלגלות של מיק ג'אגר. הם אימצו את כתבי טולקין ואת "ספר המתים הטיבטי" ו"זאב הערבות" של הרמן הסה, התחברו לבודהיזם, עישנו מריחואנה ולקחו ל.ס.ד, חיו בקומונות והקשיבו לתקליטים פסיכדליים.
5
קשה להפריז בעוצמת המהפכה ההיא, שהמשיכה את זו של דור הביט משנות ה-50, עם היצירות של אלן גינסברג ("יללה") וג'ק קרואק ("בדרכים"). הממסד הפלה את השחורים, אז הביטניקים וההיפים אימצו את ארת'ה פרנקלין ומרוין גיי; ההגמוניה הזדעזעה מפתיחת "דלתות התודעה" ושבירת המונוגמיה אז הצעירים פיתחו את תרבות הסמים והסקס החופשי. החלום האמריקאי היה מקצוע, בית בפרברים וצבירת רכוש, אז ההיפים אימצו את האנטי־מטריאליזם. הקפיטליזם שאף לתחרותיות - הנערים רצו ביחד, לאמריקאי הממוצע החיים נראו כמלחמת קיום - הצעירים שרו על שלום ואחווה. הדור הישן סגד לכסף ורכוש, ההיפים ביקשו התעלות מרחפת.
6
בישראל של סוף 2024 פינת 2025 אין היפים. יש מתגעגעים בשפע, וגישת "אכול ושתה וצפה בכוכב הבא", אף היא תוכנית קאברים לשירי עבר, כי המחר אינו ידוע, אז בואו נצלול לתוך המוכר. חדשנות וחתרנות הם לא חלק מהמיינסטרים הישראלי. אולי גם מעולם לא היו, אבל דומה שאף פעם עסקי הרוקנ'רול לא היו כל כך נוסטלגיים. אם אנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים, ואף אחד (מאז ברונו מארס באותו אוקטובר הרסני) לא בא אלינו, נעשה את זה בעצמנו. הכלכלה קורסת - אז נחזיק את הראש מעל המים כשנשיר שיר מוכר עם הלהקה שעל הבמה.
זה אולי לא טוב לתרבות, להביט אחורה במקום לחפש את הנתיב קדימה, אבל זה טוב לכיסי האמנים, המפיקים ובעלי המועדונים, וגם, זה טוב לנפש. קצת דבש לקינוח הדם.