יקב לוריא / צילום: בן פרשיץ
אח גליל, כמה התגעגענו. כבר מהפנייה לכביש 90 החל הלב לפעום בקצב של התרגשות וציפייה. המראות המוכרים של שלטי היישובים קיבלו משמעות אחרת לאחר שנה קשה ועצובה. ולמרות זאת, הגליל קיבל את פנינו באופטימיות מחודשת. התיירנים, בעלי העסקים ואפילו השקדיות מצפים לנו, המבקרים, במאור פנים ועם המון תקווה בלב לשנה קצת יותר טובה.
● בלב משתלה עם צמחים נדירים יש הפתעה שאף אחד לא ציפה לה
● כריך שכל שכבה בו לפנתיאון: הכירו את הכוכבת החדשה של חיפה
● כיסוני גבינת שקדים וקוויאר אצות: בית הקפה הטבעוני שמגדיר מחדש את הז'אנר
לפני הכול אספר שאת היום המופלא בגליל טווה עבורי בכישרון רב בן פרשיץ, מומחה מספר אחת בארץ לתיירות הצפון. גם בזמן שהתותחים רעמו, הוא שוטט בין העסקים, דיווח מי פתוח ומי סגור, הרים, כתב, צילם, עזר, חיבר וסייע באהבה ובתשוקה. כיום, משנפתחו העסקים והצפון מתחיל לחזור לסוג של שגרה, הוא מעדכן בעמוד האינסטגרם והפייסבוק north Israel guide על המלצות רבות וטובות.
09:00 | משהו לאכול: אגז בנדיקט של השמחות
את היום התחלנו בבית הקפה נורה בתחנת הדלק שביסוד המעלה. אני מודה שבתי קפה ומסעדות מצליחות בתחנות דלק הם אניגמה עבורי. אך משום שכבר ראיתי כמה מוצלחים בארצנו ובעיקר סמכתי על פרשיץ, פסענו לתוככי המקום, שכבר בשעת בוקר מוקדמת המה קהל מקומי.
את הבעלים תומר אמר קשה לפספס. האיש, כפי שאבחנה חברתי למסע, הוא שמש - חמוש בחיוך שאינו מש מפיו. הוא פתח את נורה חצי שנה לפני המלחמה ומלבד אוקטובר 2023 היה פתוח כל התקופה. "זה העניק למקומיים תחושת שפיות", הוא מספר, ואנחנו מתיישבות במרכז המסעדה, המוארת והשמחה.
התפריט של נורה משמח לא פחות מהמקום, ומשלב ביצירתיות בין מנות מושחתות לבין מנות בריאות וטעימות. כמו פו הדב, בחרנו גם וגם. התחלנו בקפה מצוין מבית קלייה מקומי, המשכנו עם סופלה מעולה של ביצים וגבינות וקינחנו במנת הדגל: פנקייק מלוח - מגדלור שמנמן של פנקייקים תפוחים שחבקו רצועות של בייקון טלה, נמשחו בגבינת שמנת ונמסכו ברוטב הולנדייז, ובקודקודו הונחה ביצה עלומה שאותה פצענו אל הר הפנקייק, שהלך וקרס אל תוך עצמו, מרוב עונג.
קפה נורה
10:00 | משהו לעשות: מטבח איטלקי שעושה קסמים
נכנסנו אל המושבה היפהפייה יסוד המעלה, שביום הגשום והקר שבו הגענו נראתה כמו עיירה אירופית בכפר קטן בהרי טירול. אלמלא הכרנו את המציאות ממנה היא התאוששה, עוד אפשר היה להתמכר לאשליה.
שלט קטן וחמוד הראה לנו שהגענו למטבח - מרחב הסדנאות והאירוח של בני הזוג איתי ואסנת כהן. אסנת (דור חמישי לתושבי המושבה הוותיקה) ואיתי (בן זוגה מגיל 17) הם מהזוגות הללו שפוגשים במסעות קולינריים באיטליה. הוא השף, המשקה, המבשל והמארח. היא מעצבת, מארחת ודואגת שכל פריט ופרט בחלל היפהפה ינעם לחך ולעין. יחד הם עושים קסמים.
במהלך השבוע משמש המקום כחלל לסדנאות אוכל איטלקי. איתי, בוגר הקורדון בלו, מרדד, לש, מסביר ומדגים איך מכינים פוקצ'ות, פסטות טריות וכל מה שטעים ביניהן. בין לבין היין נמזג לכוסות, המוזיקה מתגברת והאווירה מתלהטת. יש מי שסיפר לי שכבר רקדו שם על השולחנות.
בתום הסדנה אכלנו את מה שבישלנו וקינחנו בטירמיסו נהדר. בימי שני וחמישי הופך המטבח למסעדה שכולה חגיגה איטלקית. במלחמה, כך סיפרה לנו אסנת תוך כדי שאנחנו מרדדות ולשות, הפך המקום למטבח חירום שהוציא עשרות אלפי מנות חמות לגדודים הרבים שפקדו את האזור.
המטבח - סדנאות בישול ומסעדה
13:00 | עוד משהו לאכול: שומר צלוי וחציל בתאנים
17 דקות הנסיעה בין יסוד המעלה לוואדי ינשוף הן לטעמי מהיפות בארץ - גבעות והרים משני צדי הכביש הריק, שקדיות פרא בשיא פריחתן ועדרים של בקר מלחכים את מזונם בשלווה. כביש פתלתל לקח אותנו בעקבות שלט שנכתב בכתב יד ילדותי ואנחנו נבלענו לתוככי מטע נשירים בשיא פריחתו.
מאוחר יותר הסביר לנו פרשיץ את מחזור הפריחה - קודם השקדיות, לאחריהן השיזף ולבסוף היפה מכול, פריחת הנקטרינות. ביקשנו נ"צ ופרשיץ מרצין. "אני חס על החקלאים, שלא יעוטו על המטעים עשרות מבקרים, גם ככה הייתה כאן שנה קשה".
גם ללא מטעי הנקטרינות לא היה חסר יופי. ואדי ינשוף נחשב לסוד גלוי של המקומיים וגם של מי שמוכן להסתכן ולהגיע למקום ששעות הפתיחה שלו אינן סדורות ושיש בו קורטוב של הרפתקנות ומידה גדולה של סקרנות וסבלנות.
טל, בעלת החווה, הגישה בה מטעמים, תקרובת טרייה, מקומית ואורגנית שמתחרה בנוף שסביב. אנחנו התיישבנו ונתנו לה לעשות בנו כרצונה. אט אט התמלא השולחן בפנכות ובצלוחיות שבהן הוטמנו סודות של שומר צלוי עם פומלית ונבטי ברוקולי, חציל במרינדת תאנים, כדורי גבינת לאבנה ביתית בקציפת פלפלים ועוד ועוד. אם אלוהים היה בונה לעצמו זולה, זה ללא ספק היה כאן.
חוות ואדי ינשוף
14:00 | משהו לשתות: מחפ"ק ליקב
בשלב הזה יבש לנו הגרון. פרשיץ הציע לטפס לפארק התעשייה דלתון, שרחובותיו קרויים על שמות זני ענבים ומאכלס כמה וכמה יקבים נהדרים. אם רק היה לנו זמן ומקום לשים בו את הראש, אפשר היה לערוך סיבוב יקבים רק שם.
הגענו ליקב לוריא, שזה עתה פתח את שעריו לאחר שנה וחצי שבמהלכה הפך לחפ"ק מג"ד, וגדודי חיילים לנו בין החביות שלו. היקב הכשר עמד להיסגר, כי השבת כבר התדפקה, אך אנחנו היינו נחושות להרים כוסית או שתיים לכבוד הגליל ושבת מלכה.
הבעלים והרוח החיה מאחורי היקב הוא היינן והיזם גידי סיידא. הוא הסתובב כחתן בין האורחים הרבים שגדשו את השולחנות שצפו על נופי הכרמים ועל רכסי הרי חירם, מירון ואדיר. זה המקום להתפעל בפעם האלף מחוסנם וכוחם של יזמים שחולמים בגדול, ואפילו מאורע כה נורא כמו מלחמה לא גודע את חזונם.
אכן החזון של יקב לוריא התממש מעל לכל ספק. היקב מייצר יותר מעשרה סוגי יין, חלקם זניים, אחרים בלנדים, וכולם תנובת הכרמים הטובים של הגליל העליון. את הלגימות אפשר ללוות בגבינות, בסלט או בפיצה מתוך מבחר נדיב. ביום יפה אפשר לצאת למרפסת שמשקיפה על נופי הכרמים וביום סגרירי לקחת את הכוס ולצפות על החביות שבבטנן מתיישן הבלנד הבא.
יקב לוריא
16:00 | משהו לנשמה: מופע שקדיות בנחל
קרני שמש חיוורות השתרגו מבעד לעננים האפורים, מאירות על קשת מהוססת שנמתחה בין הרקיע לאדמה. פרשיץ, שבאמתחתו עוד שלל נאה של המלצות, ניצל את חלון הפריחה המצומצם של שקדיות הבר והוביל אותנו לדרך נוף בירייה. העין לעולם לא תשבע מחמדת החרמון הנשקפת מכל אחת מתצפיותיה. מה שרואים מכאן לא רואים משם.
עצרנו כמעט בכל תצפית, אומדים את הנזק שנגרם ליער עקב נפילות הטילים ונפעמים מכוחו של הטבע לשקם את עצמו.
עוד עצרנו לקפה במקום יפה - הבית בקצה הנוף, שבורך בנוף אל האינסוף. שמחנו לגלות שמקום כה ותיק שרד אף הוא את תלאות התקופה ופתח את דלתותיו למבקרים.
את היום חתמנו במופע שקדיות בר בנחל ראש פינה, שם הן פורחות בריקוד מרהיב של צבעי ורוד ולבן.
הבית בקצה הנוף; שקדיות בנחל ראש פינה