בדיוק לפני 40 שנה, בפברואר 1985, סרט על חמישה בני נוער שנענשו בריתוק בבית ספר התיכון שלהם יצא לאקרנים, והגדיר מחדש את הגבולות והעומק של סרטי הנעורים ההוליוודיים. "מועדון ארוחת הבוקר" היה הרבה יותר מעוד סרט לנוער, אלא מבט חשוף על זהות, מבנים חברתיים והצורך האנושי בחברים. עד שיצא הסרט הזה, סרטי נוער, למעט חריגים ספורים, היו בעיקר קומדיות. לפעמים מוסיקליות ("סרטי חוף" מהסיקסטיז), לפעמים נוסטלגיות ("אמריקן גרפיטי", "גריז") ולפעמים סתם גסות רוח ("שחק אותה אצל פורקי"), בהן הנוער הוצג בעיקר כחרמן ושובב. מעטים, אם בכלל, ניסו לתפוס בסרט את המורכבות והשבריריות של הזהות העצמית בתקופת התיכון. הסרט הזה, עמוס הדיאלוגים, שממוקם בלוקיישן אחד ומרגיש קצת כמו מחזה שכתב וביים ג'ון יוז ("יפה בורוד"), היה המבשר של עידן חדש בקולנוע - תלמידי תיכון הפכו מקריקטורה לדמויות מורכבות, ודיאלוגים נכתבו "אל" בני נוער ולא "עליהם".
● ההחלטה של וורנר לקבור את החדש של איסטווד מעידה שכבר אין מקום לסרטים קטנים וטובים
● גלובוס הזהב הוא כבר לא חגיגה של כישרון ויצירה, אלא עסק כלכלי נטו
הסרט שעלה 1 מיליון דולר בלבד להפקה, הכניס יותר מ-50 מיליון והפך לקלאסיקה מיידית, השפיע כמעט מיד על סרטים וסדרות שהופקו לנוער: "חברים" (ג'ואל שומאכר, 1985), "ללכת שבי אחריו" (פיטר וויר, 1989), "אמרי לי כן" (קמרון קרואו, 1989), סדרת הטלוויזיה "אלה הם חיי" עם קלייר דיינס ואפילו "קלולס" (איימי הקרלינג, 1995) חייבים את קיומם במידה רבה להצלחה הגדולה של מועדון ארוחת הבוקר.
האם סרט כזה יכול היה להיעשות גם היום
40 שנים אחרי, הסרט עדיין נצפה, עדיין רלוונטי, אך גם שנוי מעט במחלוקת. לאורך השנים ביקורות על אלמנטים בעייתים בו - בעיקר בריונות ודינמיקות בין מגדריות - צפו ועלו, כולל מכוכבי הסרט עצמם. בגללן עולות שאלות כמו האם הרוויזיונזם כלפיו מוצדק והאם סרט כזה יכול היה להיעשות גם היום, כשהעין התרבותית הביקורתית על ייצוג התנהגויות לא הולמות בהוליווד מחמירה בהרבה. האם הגישה הישירה והבלתי מתפשרת של הסרט כלפי תמות של התבגרות, חיפוש זהות ומערכות יחסים תורמת לו או גורעת ממנו?
בליבתו, מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט על חמישה תלמידי תיכון המגיעים כל אחד מקליקה חברתית אחרת עם סטריאוטיפ משלה - הספורטאי, החנון, המנודה, הנסיכה והמרדן. במהלך שבת אחת של ענישה מתמודדות הדמויות - זו עם זו, וגם כל אחת עם עצמה והסטריאוטיפ שהיא חשה כלואה בו. הדינמיקה הקבוצתית חושפת חיים פנימיים מורכבים שעיצבו במידה רבה את ההתנהגויות שלהם, וגם פגיעות רבה בהתמודדות מול הציפיות ההוריות, האקדמיות והאישיות.
מה שהפך את מועדון ארוחת הבוקר להצלחה כה גדולה היו לא רק הדיאלוגים השנונים או פס הקול העשיר (אם כי אין ספק ש-Don't You Forget About Me של סימפל מיינדס הפך להמנון של דור), אלא שהסרט והשחקנים הצליחו להשיל מהדמויות את שכבת ה"פרפורמנס" שיש בגיל ההתבגרות ולהראות מה קורה מתחת לסטריאוטיפ. יוז הצליח לתת לכל דמות קול שהרגיש עמוק, פגום ומעל הכל, אותנטי.
מולי רינגוולד שגילמה את קלייר ("הנסיכה") חזרה אל דמותה במאמר מפורסם בניו יורקר מ-2018 - שנות השיא של תנועת MeToo# ושל שערוריית הארווי ויינסטיין - ואחרי צפייה משותפת עם בתה בסרט, הודתה שמצאה עצמה בוחנת כמה סצנות בעייתיות בעין ביקורתית. כזו הייתה הסצנה בה דמותו של בנדר, המרדן (ג'אד נלסון), מטריד את קלייר מינית כשמציץ מתחת לחצאיתה ובאופן מרומז אף לכאורה נוגע בה, בעוד שקלייר דווקא מתאהבת בו; או המייקאובר שהיא מעבירה את אליסון הדחויה (אלי שידי) שגורם לאנדרו, הספורטאי (אמיליו אסטבז) להתאהב בה.
אף שרינגוולד המשיכה להכיר בכך שג'ון יוז (לו היא היוותה השראה ועבדה איתו בשלושה סרטים) היה פורץ דרך בכתיבתו אל בני נוער ובכנות הרגשית הנשקפת מעבודותיו, היא טענה שבה בעת היא מכירה בעיוורון שלו כלפי נושאים מגדריים מסוימים, ואף באכזריות כלפי הדמויות שכתב. היא תהתה כיצד שני אלה יכולים לשכון באדם אחד (יוז הלך לעולמו בשנת 2009, בגיל 59).
הרגעים הלא נוחים הפכו אותו למשמעותי כל כך
דווקא היום, 40 שנה אחרי, נדמה שהביקורת הזו קצת מפספסת את כוונות הסרט, שלא מנסה "לתמוך" או "לחגוג" את ההתנהגויות האלה, אלא פשוט להכיר בהן. סיפור הרקע של בנדר, שאביו מתעלל בו קשות, כמעט לא מאפשר לכתוב אותו אחרת. אפשר לראות בזה תירוץ, אבל האמת היא שהוא פשוט דמות שבורה שעושה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות - להעביר את הכאב והאגרסיות ממנה לאחרים. כל ציפייה לכתוב אותה אחרת היא לחטוא לאמת של הדמות.
גם המייקאובר של אליסון יכול להיות מפורש לא כ"כניעה לנורמה" ו"דחיית האני האמיתי" שלה כפי שטענו המבקרים, אלא דווקא כהתפתחות, השלת הקליפה שעטפה אותה ו"יציאה אל העולם" (אחרי המייקאובר היא לראשונה מחייכת, יוצרת קשר עין). בכל מקרה, הסרט לא דורש מהצופה לחגוג את הבחירות (הטובות או הרעות) של גיבוריו, כי אם לנסות ולהבין אותן.
אם מועדון ארוחת הבוקר היה נכתב היום, רגישויות מודרניות ודאי היו דורשות גרסא סטרילית יותר, כזו בה בנדר לא מטריד מינית, אין עלבונות סטריאוטיפיים והדמויות "מיושרות", מי פחות ומי יותר, לנורמות החברתיות המקובלות. גם אם בנדר למשל היה נותר "דמות בעייתית", סביר שכותבים בהוליווד היום לא היו מאפשרים לרומן בינו לבין קלייר להתרחש, אף שהוא דווקא מעוגן בתופעה מוכרת שבה אנשים נמשכים דווקא למערכות יחסים פגומות. הרגע בסיום הסרט שבו קלייר נותנת לבנדר את עגיל היהלום שלה אינו בהכרח רק "רגע רומנטי" אלא סימבול לעובדה שאפשר, אם רוצים, לראות אדם מעבר לסטראוטיפ שהוא, ודווקא הביקורת על הסרט חותרת תחת המסר הזה.
לו בנדר היה משוכתב מחדש כדמות "נעימה יותר", לטרנספורמציה שלו לא היה אימפקט. הוצאת הרגעים ה"בעייתיים" בסרט הייתה הופגת אותו לדליל רגשית, חסר חיים וללא קתרזיס של ממש בסופו. הרגעים הלא נוחים שבו הם אלו שהפכו אותו למשמעותי כל כך עבור רבים.
מהיבט מודרני אחר, ייתכן והשתחררות כזו מהפרסונה ש"נכפית עליך" כבן נעורים אינה אפשרית בכלל היום, בעידן הרשתות החברתיות. הסרט מצליח להראות יפה עד כמה כל דמות בונה את האישיות שלה על בסיס ציפיות חיצוניות ממנה, ואיך אפשר להשתחרר מהן בהינתן החלל והזמן המתאימים. בעידן שבו כל בן נוער מתחזק את הפרפורמנס ברשתות באמצעות הסמארטפון שלו, בפלטפורמות שדורשות ממנו לתחזק את דמותו הווירטואלית ללא הרף, האם בכלל ישנם מקום וזמן שיאפשרו לו להשתחרר מציפיות חיצוניות?
אם יש משהו שהסרט הזה יכול ללמד את העין המודרנית זה שגילוי עצמי מתרחש כאשר הלחץ החיצוני מוסר. בעידן הנוכחי, שמעדיף תקינות על מורכבות, מועדון ארוחת הבוקר מהווה תזכורת לכוח הכובש של סטוריטלינג בלתי מתפשר, שמאפשר לצופים להבין לא רק מה זה אומר להיות בגיל הנעורים, אלא מה זה אומר להיות אנושי.
