ההחלטה של וורנר לקבור את החדש של איסטווד מעידה שכבר אין מקום לסרטים קטנים וטובים

לאורך עשרות שנים קלינט איסטווד הביא לאולפני וורנר ברוס פרסי אוסקר ומיליארדי דולרים בקופות • אלא שבוורנר לא טרחו לקדם את סרטו האחרון, ומה שעשוי להיות שירת הברבור של אגדה חיה היה בעיניהם עוד שורה חשבונאית שאפשר להזדכות עליה במס

קלינט איסטווד בפסטיבל קאן 1985, בהצגת הסרט ''הנוקם'' / צילום: Reuters, Bridgeman Images via Reuters Connect
קלינט איסטווד בפסטיבל קאן 1985, בהצגת הסרט ''הנוקם'' / צילום: Reuters, Bridgeman Images via Reuters Connect

סרטו האחרון של קלינט איסטווד כבמאי, "מושבע מספר 2", מעולם לא נועד להיות אירוע קולנועי גדול או יוצא דופן, אבל מה שעשוי להיות שירת הברבור של הבמאי בן ה-94 גם לא היה אמור לחלוף על פנינו כלחישה ברוח. מדובר בדרמת בית משפט בכיכובם של ניקולאס הולט, טוני קולט, קיפר סאת'רלנד וג'יי.קיי סימונס, שמעלה שאלה מוסרית מעניינת ודנה בה בדרך בוגרת, מותחת ומבדרת מאוד.

גלובוס הזהב הוא כבר לא חגיגה של כישרון ויצירה, אלא עסק כלכלי נטו
זה הלהיט המפתיע הגדול ביותר של דיסני, שמונה שנים לאחר שיצא לאקרנים

אך למרות כל זה, וורנר ברוס, האולפן שהפיק את הסרט, הפיץ אותו במספר מגוחך של בתי קולנוע - פחות מ-50 בלבד בארה"ב. הוא גם לא השקיע בפרסום, קידום או שיווק שלו לפני שהשליך אותו למעמקי ספריות ה-VOD של שירותי הסטרימינג. לא עזרו התגובות החיוביות של הקהל שזכה לראות אותו, וההכנסות הנאות מאוד פר הקרנה. הוליווד כשלה בארגון פרידה מכובדת ומתוקשרת לאחת האגדות הכי גדולות שלה, שעדיין בחיים, וחשפה פעם נוספת את הלך הרוח השולט היום בתעשייה - דרמות בוגרות אאוט, בינוניות פרנצ'ייז ידידותית לאלגוריתמים - אין.

"מושבע מס' 2" נקבר

המסע של איסטווד בתעשיית הסרטים החל בטלוויזיה, שם זכה להצלחה בסדרה "רוהייד" (1959-1965). הבמה הטלוויזיונית לא הספיקה לו, והוא היה נחוש להצליח בקולנוע. מי שנתן לאיסטווד את ההזדמנות היה הבמאי האגדי סרג'יו ליאונה בטרילוגיית "האיש ללא שם" שלו, שבעקבות הצלחתה היה איסטווד לכוכב מוכח.


"הארי המזוהם" (1970), שהפך לתופעה תרבותית שעוררה דיונים על תפקידה של המשטרה ועל צדק, קיבע את מעמדו הרם. ב-1971 הוא אף נשקל לתפקיד ג'יימס בונד (יחד עם ברט ריינולדס ופול ניומן) אך טען ש"רק בריטי יכול לגלם את התפקיד הזה", וניצל את כוכבותו כדי לעשות את סרט הבכורה שלו כבמאי, "מיסטי", שהיה הצלחה פיננסית ואומנותית.

למערכת היחסים הארוכה של איסטווד עם וורנר ברוס אין הרבה מקבילות בהוליווד. במשך מעל ל-50 שנה היו הסטודיו ואיסטווד צמודים זה לזה בטוב וברע (בעיקר בטוב, יש להודות). מאז 1975 כמעט כל סרט שאיסטווד עשה, בין אם כשחקן ובין אם כבמאי, נעשה תחת הלוגו של וורנר ברוס. השותפות הזו הולידה 43 סרטים, בהם אינספור קלאסיקות קולנועיות נצחיות: "הארי המזוהם", "בלתי נסלח", "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "הגשרים של מחוז מדיסון" ועוד רבים אחרים.

מבחינה כלכלית, איסטווד היה עמוד תווך יציב ואמין של האולפן, שבתקציבים הצנועים שקיבל, במונחים הוליוודיים, החזיר בתמורה יותר מ-3.5 מיליארד דולר רק מהקולנוע. בולטים במיוחד בפילמוגרפיה שלו "צלף אמריקאי" (2014), כנראה סרטו היקר ביותר, שעלה 58 מיליון דולר בלבד והחזיר 547 מיליון בקופות, או "מחפש צרות" (1978) שעלה 5 מיליון בלבד והחזיר יותר מ-200. אבל כמעט כל סרטיו רשמו רווחים יפים, מעטים בלבד הפסידו כסף.

ולא רק כסף הביא איסטווד לוורנר, אלא גם הרבה יוקרה: עשרות מועמדויות לאוסקר, כולל שתי זכיות ל"סרט הטוב ביותר" ו"הבמאי הטוב ביותר" עבור בלתי נסלח (1992) ומיליון דולר בייבי (2004). במידה רבה זו הייתה מערכת היחסים שביצרה במשך עשורים את תדמית ה"אולפן הידידותי לטאלנטים", שהביאה גם אנשים כמו בן אפלק וכריסטופר נולאן למסד מערכת יחסים ארוכה עם האולפן. אבל למרות היחסים הללו, הנאמנות ארוכת השנים וההצלחות המשותפות, בוורנר החליטו "לקבור" דה פקטו את "מושבע מספר 2" (שעלה 35 מיליון דולר בלבד) כשלא הפיצו אותו בצורה רחבה, לא השקיעו בקידום או בפרסום והתייחסו לסרט לא כאל שירת הברבור של אגדה חיה, אלא כעוד שורה חשבונאית שאפשר אולי להזדכות עליה במס.

הדרמות הבוגרות ננטשו

אחד הדברים הראשונים שאמר מנכ"ל וורנר-דיסקאברי דייויד זאסלאב כשנכנס לתפקיד ב-2022, עת יצא סרטו של איסטווד "הדרך לגאולה" שנכשל מסחרית (15 מיליון על תקציב של 33 מיליון) היה "אנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד. זה לא Show Friends, זה Show Business" זאת אף שאיסטווד ידע בשנים הללו הן הצלחות ("הפרד" מ-2018 הניב 175 מיליון דולר על תקציב של 40 מיליון), והן כישלונות (ריצ'ארד ג'ול, 2019, שעלה והרוויח בקופות 45 מיליון). היום האמירה הזו של זאסלאב צורמת במיוחד אחרי שהוא אישית אישר תקציב של 45 מיליון דולר להפקת Alto Knights שמביים בארי לוינסון ("איש הגשם") עם רוברט דה-נירו בתפקיד כפול, רק כי שכנו וחברו בהמפטונס, התסריטאי בן ה-92 ניקולאס פילגי, כתב את התסריט; לדעת רבים בהוליווד סיכוייו להחזיר את ההשקעה נמוך ביותר, ורבים ממתינים לראות אם וורנר תשקיע בהפצתו בגלל החברות הזו.

אלא שגורל סרטו החדש של איסטווד לא ייחודי לז'אנר, וההחלטה של וורנר קשורה לטרנד משמעותי הרבה יותר: האולפנים הגדולים נטשו את הדרמות הבוגרות בתקציבי הביניים. סרטים כמו "מושבע מספר 2", הנשענים על הפקה נטולת אפקטים, קאסט איכותי וסטוריטלינג שבמרכזו דילמה מוסרית או תובנות קיומיות, נתפסים היום כסיכון פיננסי. הם לא מתאימים לרוב המנהלים הנוכחיים בהוליווד המעדיפים הימורים מבוססי פרנצ'ייז, סיקוול, ריבוט או רימייק, לרוב כספקטקלים עמוסי אפקטים.

מושלך היישר לסטרימינג

סגנון הבימוי של איסטווד תמיד היה אנתיתזה להוליווד המוגזמת. הוא נודע ביעילותו הפיננסית - הסרטים שלו לא מבזבזים שנים ב"פיתוח", הוא תמיד מסיים אותם בפחות מהתקציב שהוקצה לו ולפני הלו"ז הנקוב. הוא מצלם כמות מינימלית של טייקים לכל סצנה, לא צועק "אקשן" או "קאט" על הסט, נותן חופש לשחקנים לעשות מה שהם מבינים - תכונות שהפכו אותו לאהוד מאוד על כוכבים רבים, בהם מורגן פרימן, טום הנקס ומריל סטריפ, שמעידים שהוא הבמאי האהוב עליהם.

אבל מתברר שבעידן שבו סרטים מבלים שנים רבות בפיתוח עד שהם רואים אור, תקציבים מתנפחים הרבה מעבר למתוכנן, צילומים חוזרים אחרי תום ההפקה הם סטנדרט וסכסוכים בין במאים לשחקנים מייצרים כותרות - אין יותר קונים לרצינות, לחסכנות וליעילות של איסטווד.

ההיגיון מאחורי המדיניות הזו של האולפנים קובע ש"אין קהל לסרטים האלה". אבל האם ניתן לצפות מקהל היעד (המבוגר גם הוא) להגיע לסרט שהם לא יודעים על קיומו? עצם ההחלטה להשליך סרטים מהסוג הזה היישר לסטרימינג מעצבת מחדש את תרבות היציאה לקולנוע, ומקבעת נרטיב אולי שגוי, שלפיו לסרטים כאלה אין סיכוי להצליח.

הוליווד צמחה על כתפי קולנוענים יוצאי דופן, כאלה שסירבו לשחות עם הזם, שסמכו על האינסטינקטים שלהם ולא על המנהלים באולפנים, ושהוכיחו פעם אחר פעם שסטוריטלינג איכותי לא צריך להתכופף בפני אינטרסים תאגידיים. איסטווד הוא קולנוען יוצא דופן שכזה, והיחס ל"מושבע מס 2" מהווה ראייה חשובה ב"כתב האישום" המטאפורי נגד הוליווד הנוכחית, מצד אלו שמאמינים שסרטים הם עדיין סוג של אומנות, ולא "פס ייצור של תוכן". זוהי תזכורת שסרטים יכולים להיות מבדרים גם אם אינם ספקטקל עתיר אפקטים, ואם להוליווד אין מקום לסוג הזה של בידור היום, כנראה שהבעיה אינה איסטווד, אלא הוליווד עצמה.