אושר שווה עושר? / איור: Shutterstock
"כסף לא יכול לקנות אהבה" שרו הביטלס בשנות ה־60, ואכן היה נוח לרבים מאתנו להאמין שכסף לא קונה אהבה, וגם לא אושר. או לכל הפחות, קיווינו כי גם אם כסף קונה אושר, זה נכון רק עד לגבול מסוים. האמנו בכך לא מעט בשל מחקרם המפורסם של שני זוכי פרס נובל לכלכלה, הפרופסורים דניאל כהנמן המנוח ואנגוס דיטון, משנת 2010. השניים הראו כי כסף אמנם תורם ל"רווחה רגשית" (Emotional Well Being) של אנשים - כלומר, עד כמה הם מדווחים על רגשות חיוביים במהלך היום - אך רק עד לסכום של 75 אלף דולר בשנה. מעל לסכום זה, תוספת הכנסה לא תורמת עוד לאושר היומיומי. הסכום הזה, שממנו ואילך יותר כסף כבר אינו תורם לאושר, מכונה "נקודת רוויה".
אבל התזה היפה והלכאורה הגיונית הזו נסדקה קשות 11 שנים מאוחר יותר. זה קרה עם כניסתו לזירה של חוקר צעיר בשם מתיו קילינגסוורת' מבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 2021 הוא פרסם מאמר תחת הכותרת: "רווחה רגשית ממשיכה לעלות מעבר לסכום של 75 אלף דולר בשנה", ובקיצור הוא הראה די בבירור שאין נקודת רוויה. במילים אחרות, אושרם של אנשים ממשיך לעלות עוד ועוד ככל שהכנסתם עולה. עוד התברר, כי אצל אנשים עם הכנסה נמוכה, יותר כסף בעיקר מפחית דאגות ורגשות שליליים. אצל אנשים עם הכנסה גבוהה, יותר כסף בעיקר מוסיף רגשות חיוביים.
כיצד הגיבו לכך זוכי הנובל? הם הודו בטעותם. "טעינו, מסתבר שאפשר לקנות הנאות", אמר לי כהנמן בראיון לגלובס שקיימתי עמו בקיץ 2022, כשנתיים לפני מותו.
הכסף עוזר, אבל לא לאומללים ביותר
כהנמן סיפר כי הזמין את קילינגסוורת' לערוך עמו מחקר משותף וכך הבינו טוב יותר את המנגנון שעומד מאחורי הקשר בין אושר לעושר. "גילינו", סיפר כהנמן, "שעבור אנשים אומללים, 15% האומללים ביותר בערך, כסף עוזר עד גבול מסוים. מעבר לזה הוא לא עוזר כלל. למשל, להתגרש יותר קל אם יש כסף. להיות מובטל יותר קל אם יש כסף ולטפל בהורים חולים יותר קל אם יש כסף. אבל יש צרות שהכסף לא עוזר בהן, כמו מחלת נפש, שברון לב או אובדן של מישהו יקר. מצד שני", המשיך, "אנשים שהם לא אומללים, בהחלט יכולים להפיק הנאה מיותר כסף. ובזה אנחנו טעינו. אז השורה התחתונה היא שכסף לא מגן על אנשים אומללים בפני צרות, אבל הוא בהחלט יכול להוסיף להנאה של אנשים מאושרים".
המתודולוגיה של קילינגסוורת' הייתה חדשנית ומדויקת יותר: במקום להסתמך על דיווחים רטרוספקטיביים, הוא אסף כ־1.7 מיליון דיווחים בזמן אמת מעשרות אלפי אמריקאים באמצעות אפליקציה בטלפון החכם.
במחקרי המשך שערך, קילינגסוורת' הראה בדיוק את אותה מגמה, כאשר אפילו האולטרה־עשירים ממשיכים להיות יותר מאושרים ככל שהכנסתם עולה. קילינגסוורת', יש לציין, לא עקב לאורך זמן אחר אותם האנשים שהכנסתם גדלה, אלא בדק בנקודת זמן כמה קבוצות אוכלוסייה בעלות הכנסות שונות.
"עקומת הכסף-אושר ממשיכה לעלות הרבה מעבר להכנסה של 500,000 דולר בשנה", הסביר קילינגסוורת' באחרונה בראיון ל־CBS. "כאשר לאנשים יש יותר כסף, יש להם יותר שליטה על חייהם. תחושה גדולה יותר של שליטה בחיים יכולה להסביר כ־75% מהקשר בין כסף לאושר", הסביר. במאמר האקדמי שכתב, קילינגסוורת' חידד כי הכוונה, למשל, היא לכך שהכנסה גבוהה מפחיתה דאגות כלכליות וכי היכולת לעמוד בהוצאות בלתי צפויות מפחיתה לחץ ודאגה. עוד נכתב, כי הכנסה נמוכה מחריפה את ההשפעה השלילית של אירועי חיים קשים, כמו גירושים או בעיות בריאות.
קילינגסוורת' אינו הראשון שמנתץ את הסברה על כך שעושר ואושר קשורים זה בזה רק עד לגבול מסוים. כ־13 שנה קודם לכן מצאו הכלכלנים מאוניברסיטת מישיגן, ג'סטין וולפרס ובטסי סטיבנסון, כי אושרם של אזרחים במדינות שונות עולה יחד עם עושרם, ללא סוף. מדובר היה במחקר רחב היקף שהתבסס על נתונים מיותר מ־150 מדינות, בהן גם ישראל. "אנשים עשירים מאושרים יותר מאנשים עניים, וזה נכון לאורך כל ההתפלגות הכלכלית", אמר וולפרס כמה שנים מאוחר יותר. סטיבנסון חידדה עיקרון שגם קילינגסוורת' מצא במחקריו והוא שקיימת תשואה שולית פוחתת ככל שההכנסה עולה, ובמילותיה: "עלייה בהכנסה ממשיכה לגרום לך להיות מאושר יותר, אבל היא גורמת לך להיות מאושר יותר בקצב פוחת".
המחקר התבסס על ניתוח נתונים מארבעה גלי סקר ערכים עולמי (1981-2004), סקר גאלופ העולמי משנת 2006, סקרי שביעות רצון מאירופה ומדינות אחרות, ובחינת נתוני אושר ביפן, ארה"ב ומדינות אירופה לאורך עשורים. השניים גם הראו את מה שברור היטב היום, למשל דרך עיבודים שעורך מדי שנה ארגון Our World in Data: מדינות עשירות יותר, כמו דנמרק, אוסטרליה וצרפת, נוטות להיות גם מאושרות יותר.
האם צריך לשאוף להתעשר בלי סוף
מה אנחנו לומדים מכל זה? האם עלינו לשאוף להתעשר עוד ועוד? לא בדיוק. כאמור המחקרים שתיארנו לא עקבו אחר האבולוציה בהכנסה של קבוצת אנשים מסוימת לאורך זמן. במקרים שבהם כן היה ניסיון להתבונן על כך, התברר שלו הכנסתנו הייתה עולה בהתמדה והיו עוקבים אחר תחושת הרווחה שלנו, היא לא בהכרח הייתה עולה. כלכלן האושר מהמרכז האקדמי רופין, ד"ר אריק שרמן, מסביר זאת כך: "נניח שאת מרוויחה 500,000 שקל בשנה ואני מרוויח חצי מזה. בנקודת זמן נתונה, את עשויה להיות יותר מאושרת ממני. אבל אם אעקוב אחרייך לאורך זמן ואראה שהכנסתך עלתה למיליון שקל בשנה - האם זה אומר שרמת האושר שלך תעלה? המחקרים מראים שלא".
איך אפשר להסביר זאת?
"אנחנו מסתגלים לרמת ההכנסה שלנו ומפתחים צרכים חדשים. את רוצה שתי מכוניות במקום אחת, בית גדול יותר, חופשות יוקרתיות יותר. וכך, למרות שיש לך יותר כסף ממני, לא שיפרת את רמת האושר שלך לאורך זמן. זה מה שפסיכולוגים מכנים הליכון ההסתגלות (Hedonic Treadmill): ככל שיש לנו יותר כסף, השאיפות שלנו עולות בהתאם, כך שהפער בין מה שיש לנו לבין מה שאנחנו רוצים נשמר. אפשר לדמות זאת לריצה במקום: אנחנו משיגים יותר אבל לא באמת מרגישים התקדמות באושר שלנו".
ד"ר שרמן מציע לחשוב על "חנויות אושר" - כיצד אנו משתמשים בכסף שכבר יש לנו. "בעיני, יותר חשוב מהשאלה כמה כסף יש לך זה איך משתמשים בו. לתרום לאחר - זה מאוד טוב לנו. להשקיע כסף בשיפור יכולות, בתחביבים, זה יותר משתלם מבחינת האושר מאשר לקנות עוד מוצרים".
שרמן גם נותן את הדוגמה של בני זוג שמוציאים כסף על בייביסיטר ומרוויחים זמן יחד, או "אנשים שמוציאים כסף על טיולים וצוברים לעצמם חוויות. לעומת זאת, כאשר רוכשים מכונית מפוארת - ההתלהבות ממנה מתפוגגת מהר מאוד".
פרופ' גיא הוכמן, ראש תוכנית התואר השני לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן, מדגיש גם הוא כי: "הדברים שבאמת משפיעים על רמות האושר לא נמצאים בתוך החשבון בנק שלנו. אושר מגיע דווקא מחוויות טובות, מחברים טובים ומשפחה קרובה". הוכמן מספר למשל על סדרת מחקרים מפורסמת שערך בשנים האחרונות הפרופסור למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד, מייק נורטון. הם הראו כי אנשים מאושרים יותר כשהם מוציאים כסף על אחרים מאשר על עצמם. "אנחנו רואים שהאושר קיים במידה גדולה יותר בחברות יותר קהילתיות, יותר תורמות, יותר נותנות מעצמן", אומר הוכמן.
בכל זאת, הצרכים הבסיסיים של האזרחים צריכים להיות מסופקים. הבעיה היא זו: הרף שממנו ואילך אנו מרגישים שצרכינו ממולאים, לרבות למשל חוגים לילדים וטיפול רפואי, כל הזמן עולה. יוקר המחיה בעלייה ורבים לא סוגרים את החודש.
"אם אחיה מתחת ליכולתי לממן צרכים מינימליים, והרף הוא סובייקטיבי, היכולת לחוש אושר אכן תיפגע. לצד זאת, יש אנשים קשי יום ומלאי שמחת חיים, והם מסוגלים לכך כי חומריות לא חשובה להם וכי יש תמיכה קהילתית. החברה החרדית היא דוגמה מובהקת לכך. יש להם אמונה, משפחה, משמעות. זו לא אשליה, אלא אושר אמיתי. זו החברה המערבית שהחליטה מה נחשב טוב, שווה ומפואר ומה מזכה בהתאם בהערכה חברתית".