נתניהו בבית הלבן, החודש. מחזיק את ספרו של טראמפ ''אמנות העסקה'' / צילום: ap, Mark Schiefelbein
"אמנות העסקה" הופכת למלכודת פתאים. כל ניסיון ענייני לדון בדיפלומטיה של דונלד טראמפ ובמלחמת הסחר שלו נתקל באמנות הזו.
● פרשנות | ישראל לא צריכה להתפאר בשותפות ערכים עם פשיסטים וגזענים
● פרשנות | טראמפ בירך את ישראל, אבל התכוון להגיד: סידרתם אותנו כל-כך הרבה שנים
● פרשנות | הרומן של העולם עם אמריקה הולך ומסתיים
רפובליקאים מסרבים אפילו לשקול את האפשרות שהנשיא טועה, או ראוי לביקורת. הם מעניקים לו אשראי, גם כאשר הוא עושה את ההפך הגמור ממה שהם האמינו במשך שנים ארוכות. "אמנות העסקה" היא התירוץ הסטנדרטי. "איש אינו יודע יותר ממנו איך לשאת ולתת".
כל זה אינו עומד במבחן ההיגיון או העובדות. אבל היקף שליטתו במפלגתו, והרשעות המיוחדת שהוא נוקט כלפי מבקריו מבית, רוקנו את החשק במפלגת השלטון לחלוק על המנהיג, או אפילו להעז ולהרהר בקול רם. אין זאת אומרת שזה לא יקרה יום אחד, אבל מתי ואיך?
עכשיו ישראל היא הנאלצת להתמודד עם התעתוע של "אמנות העסקה" ועם סגולותיו של האמן העוסק.
הוא החליט זה כבר ש"עסקאות" יאפיינו את מדיניות החוץ שלו. הוא יפתור בעיות באותו האופן שאלכסנדר הגדול פתר אותן: הוא לא ינסה להתיר את הקשר, אלא יניף את חרבו, ויחתוך אותו. נדמה לו שהוא מסוגל להפשיט כל בעיה ממורכבותה, למצוא את הגרעין הקשה שלה, ולפצח אותו מייד.
ואף כי לאמריקה יש גלריה מפוארת של דיפלומטים, הבקיאים בהלכות משא-ומתן, הוא שולף את שותף הקריפטו של משפחתו, סטיב וויטקוף, ומטיל עליו לפתור את שתי הבעיות הבוערות ביותר של זמננו, רצוי בסוף שבוע אחד או מקסימום שניים. וויטקוף, חביב כשלעצמו אבל חף מכל ידיעה מעמיקה על הנושאים שעליהם הוא מופקד, מדלג בין הקרמלין לדוחא/קהיר; ומאחר שנשאר לו כל כך הרבה זמן חופשי הוא מקבל עליו גם את תיק הגרעין האיראני. אלוהים ישמור.
לא יתוקן, לא יאוזן, לא יימנע
ישראל אולי משלמת מחיר כלשהו על טעויותיה בהגדרת הבעיה האיראנית. במרוצת השנים, בהשראת ראש ממשלתה, היא הדגישה הרבה יותר מדי את הגרעין והרבה פחות מדיי את שאיפות ההתפשטות וההתעצמות הקונבנציונלית של האייאתוללות.
הנזק המסיבי שאיראן גרמה במרוצת השנים לסיכויי השלום והיציבות במזרח התיכון אינו תוצאה של תוכניותיה הגרעיניות; והוא לא יתוקן, או יאוזן, או יימנע מכאן ואילך רק מפני שהיא תוותר לכאורה על יומרות גרעיניות. הבעיה היא שאיפתה הגלויה והידועה להגמוניה בין הים הכספי לים התיכון.
הסכם שיחלץ את איראן ממשטר הסנקציות צריך לכלול ויתור מלא ומפורש שלה על התערבות בענייניהן הפנימיים של שכנותיה והתנערות ממאבקים מזוינים לשינוי הסטטוס־קוו. בראש ובראשונה, על איראן להידרש לוותר על תוכניתה להשמיד את "המשטר הציוני".
אבל דונלד טראמפ מבקש ממנה רק זאת: שתתפרק ממלוא תוכנית הגרעין (ונראה שהוא מוכן להסתפק בפחות). זו אינה בקשה פשוטה, וספק אם היא תיענה. אבל היא כשלעצמה לא תתקרב כלל לפתור את בעיית היסוד. אדרבא, היא עלולה להחמיר אותה. אם יוסר משטר הסנקציות, בהכרח תגדל יכולתה של איראן לעתיד לבוא לממן את הרפתקאותיה האימפריאליות.
טראמפ עצמו, הואיל ואין לו כל מושג על מה הוא מדבר, חוזר ומטיל את אשמת שבעה באוקטובר על זה ש"לאיראן היה כסף" לתת לסינוואר. כביכול, הכסף הזה זרם אליה מתוקף חולשת ממשל ביידן באכיפת סנקציות.
אין לזה כל שחר, אבל טראמפ אינו מבין אלא את קיצורי הדרך הפשטניים האלה, המקילים עליו להשמיע משפטים לא-מורכבים, ולחזור עליהם עד זרא. והנה, בדיוק לשיטתו וברוח פשטנותו, הוא מציע נוסחה לאיראן שתמלא את כליה בכסף מבלי להתמודד עם לב הבעיה, היינו שאיפותיה האסטרטגיות והתנהלותה.
"ההתקפלות הגדולה"
אנחנו יודעים מאירופה, ואולי בקרוב ממזרח אסיה, כי אין לו עניין בהגנה על הדמוקרטיות המערביות מפני תוקפנותן של המעצמות הסמכותניות. ממילא אין לו עניין בעתיד הרחוק. הוא עושה עסקאות לצורך הצגתו של המאזן הרבעוני, אם אפשר להשתמש במטפורה תאגידית. הרי המאזנים הרבעוניים הם המזינים את התנהגות השווקים, הלוא כן?
דוגמה לאמנות העסקה שלו אנחנו רואים באוקראינה. מחמת חוסר הדיסקרטיות של אחד משליחיו, גנרל בדימוס, דלפה לעיתון בריטי מפת חלוקה מוצעת, המעבירה למעשה את מזרח אוקראינה ואת מרכזה לשליטה ישירה או עקיפה של רוסיה. הגאון הטראמפי התורן לענייני עסקאות אמר לעיתון, שזה שווה ערך בן ימינו של חלוקת ברלין. פשוט קשה להאמין שמשהו מעין זה יכול לצאת אל אוויר העולם מבלי לסיים מייד את הסגידה לאמן העסקה.
כיוצא בזה גם התנהלותו של אמן העסקה בענייני המכסים. בלשונה של פרשנית רבת מוניטין בוול סטריט ג'ורנל, זו הייתה "ההתקפלות הגדולה של כל הזמנים". הבלבול, הפטפוט, הסתירות ושינויי הכיוון הפתאומיים מחו כל רושם של אמנות או של עסקה.
נכונותו לעשות עסקים עם דיקטטורים לטובת "ריביירה יפה", הרי היא מן המפורסמות. כל סימני ההזהרה היו שם מבעוד מועד. מכתבו הפרטי אל המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית מצטרף אל "מכתב האהבה" מקים ג'ונג און של צפון קוריאה, אל שיחת הטלפון עם "עבדול" מן הטליבאן, אל התפעלותו מדרכיו הטוטליטריות של שי ג'ינפינג הסיני, וכמובן אל אהבתו הנצחית לוולדימיר פוטין.
אין כמובן מה לעשות. אף כי רוב הישראלים הם טראמפיסטים מושבעים, לא הם העלוהו לשלטון, ולא הם יורידוהו. כולנו אסירי הקפריזות שלו.