ישראל לא צריכה להתפאר בשותפות ערכים עם פשיסטים וגזענים

שבוע אחד של דיפלומטיה ישראלית מזכיר לנו לאן הגענו. בפתיחתו מנהיג הימין הקיצוני של צרפת ז'ורדן ברדלה כיבד ועידה על אנטישמיות בירושלים בנוכחותו. בסופו בנימין נתניהו בילה סוף שבוע בחברת המנהיג הימני הקיצוני הבולט ביותר באירופה, ראש ממשלת הונגריה אורבן. "אני מודה לך, ויקטור", הוא אמר למשמע ההודעה שהונגריה מסתלקת מבית הדין הבינלאומי בהאג.

● פרשנות | טראמפ בירך את ישראל, אבל התכוון להגיד: סידרתם אותנו כל-כך הרבה שנים
● פרשנות | הרומן של העולם עם אמריקה הולך ומסתיים

אין כל פסול בתור שכזה בקשרים עם מנהיגים של הימין הקיצוני, בייחוד אם הם ממלאים תפקידי מפתח. ברדלה עשוי להיות הנשיא הבא של צרפת. אורבן נמצא בשלטון זה שנים, והוא עושה כמיטב יכולתו להבטיח שיוסיף להימצא בו. יש לא מעט מנהיגים בעולם המדברים עם ראש ממשלת ישראל, ומשתפים איתו פעולה, אף כי אינם סובלים אותו. הם עושים כן מתוך פרגמטיות צרופה.

אבל מוטב להבחין בין פרגמטיות לאידאליזציה. ייתכן בהחלט שיש מן המשותף בין שני מנהיגים סמכותניים, המסיתים נגד הדמוקרטיה הליברלית בארצותיהם, ומערערים את שלטון החוק. אבל ראויה לפחות לספק קל היא המידה שבה מדינת ישראל צריכה לחפש 'שותפות ערכים' עם אנשים כאלה, או להתפאר בה.

אני אומר את זה כלפי השר עמיחי שיקלי, שבניגוד לרוב חברי הקבינט מסוגל להרכיב משפט אנגלי בתחביר תקין. הוא צייץ באנגלית ב-25 במרץ, למקרא ראיון אוהד עם ברדלה בג'רוזלם פוסט, כי "קל להבין מפני מה השמאלנים הפרו-פלסטינים ועיתון הארץ יוצאים מדעתם לנוכח הביקור הזה".

להלן הוא נתן שורת ציטוטים פרו-ישראליים, אנטי-מוסלמים ואנטי-שמאלנים מפי ברדלה. אכן, גבר כלבבו, שהנסיבות עשויות להעניק לו את מועמדות מפלגתו לנשיאות, הואיל ומארין לה פן עתה זה הורשעה בגניבה ובמעילה בידי שופט אקטיביסטי, המעדיף את הקפריזה המלומדת של החוק על פני רצון העם.

אנטישמיות אינה הבעיה היחידה

מה עושים באנשים, השואבים את השראתם מדוקטרינות טוטליטריות ואותוריטריות? ממורשת של ריאקציה ושל שנאת המודרניוּת? מאיבה עמוקה לחילוניות ולליברליזם? איך לנהוג בצאצאי משטר וישי, אשר החריב את הרפובליקה הצרפתית ושיתף פעולה בכינון סדר חדש באירופה?

מעריצים ישראלים של ברדלה יעמידו אותי על ההבדל בין הפילושמיוּת שלו ובין האנטישמיוּת של וישי, קבלנית המשנה של הפתרון הסופי. התשובה היא שלצד ההבדל יש גם דמיון. הנאציזם לא היה רק אנטישמי. הוא היה עוד הרבה דברים אחרים. לקסיקון שנאותיו והגדרותיו חיבב אותו על הרבה אנשים באירופה, שהשמדה שיטתית של היהודים לא עוררה את התנגדותם, אבל גם לא עמדה בראש מעייניהם.

קשה להאמין, אבל בתחילת 1933 הופיעו הערות אוהדות להיטלר בעיתונות הרוויזיוניסטית בארץ ישראל; כמובן, לא אהדה לאנטישמיות שלו, אבל אהדה, או לפחות הבנה, לכל השאר. כותב אנונימי בעיתון חזית העם הציע, ב-31 במרץ 1933, להפריד את הקליפה האנטישמית של הנאציזם מן ה'תוך' האנטי-קומוניסטי שלו, והתלונן על "הרעש, שהוקם בזמן האחרון בציבוריות היהודית נגד הנאציזמוס".

ז'בוטינסקי מיהר לשים קץ לסטייה הזאת. לרוע המזל, תלמידים אחרים שלו הציעו את שירותיהם להיטלר שבע שנים וחצי אחר כך תמורת תמיכה נאצית בהקמת מדינה יהודית פשיסטית בארץ ישראל. אחד המציעים נעשה לימים ראש ממשלה.

האם אנטישמיות היא חטאם היחיד של פשיסטים ושל גזענים? ואם הם מתנערים מאנטישמיות, האומנם כל חטאיהם האחרים נסלחים?

צליין חצות בנתב"ג

החודש לפני 49 שנה נרשם לפי דעתי הרגע הקודר ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית. באישון לילה, באפריל 1976, נחת בתל אביב ראש ממשלת משטר האפרטהייד של דרום אפריקה, ג'ון פוסטר. הוא הגיע לביקור פרטי, כדי לעלות לרגל אל המקומות הקדושים לנצרות.

קיבלו אותו בלילה ההוא בנמל התעופה ראש הממשלה יצחק רבין וסגנו יגאל אלון, שני יקיריה של תנועת העבודה, גיבורי מלחמת העצמאות. בחשאי הם כרתו ברית צבאית עם פוסטר, שכללה שיתוף פעולה במשהו שהשתיקה הייתה יפה לו במיוחד. מדינת היהודים האריכה את תוחלת החיים של משטר ששורשיו היו טמונים במעמקי הקרקע הנאצית.

צפיתי במעמד ההוא במו עיניי (הייתי אז כתב צעיר בגלי צה"ל). דרך ישירה הובילה ממנו אל החלטת מפלגת השלטון של דרום אפריקה לגרור את ישראל אל בית הדין בהאג. זה היה, לדעתי, מהלך דחוי של נקמה. שנאה עמוקה לישראל התפתחה אז בין לוחמי החופש השחורים בדרום אפריקה.

בדידותה של ישראל במרוצת השנים קירבה אותה אל משטרים מפוקפקים, שידיהם היו מגואלות גם בדם יהודים, כמו הגנרלים של ארגנטינה. ישראל מעולם לא התנצלה, ומעולם לא התפנתה לחשבון נפש. דורות של ישראלים גדלו על ברכי ההנחה, שיש לארצם הזכות להתקיים 'בכל מחיר', כולל ברית עם השטן.

אילנות היוחסין האידאולוגיים של ברדלה ושל אורבן מובילים אותם אל השנים הקודרות של התפשטות הפשיזם בצרפת ובהונגריה. הפשיזם ההוא הסתיים ברדיפת יהודים, אבל הוא לא התחיל ביהודים. רדופיו הראשונים, שנואי נפשו העיקריים, היו אנשים שנאבקו למען חברה ליברלית. גם היום, הצאצאים האידאולוגים מנהלים מלחמת חורמה נגד החברה הזו, ונגד האינטלקטואלים היהודיים הבולטים התומכים בה.

הלב נצבט למראה אורבן, המדריך את ראש ממשלת ישראל ברזי קו הרקיע של בודפשט; ולמראה נתניהו המניח זר על גדות הדנובה. בנו של ההיסטוריון המהולל לא למד את לקחי ההיסטוריה.