1
"כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה מִן הַמֻּצָּב/ אָמַרְתִּי: אַבָּא, אַבָּא, אוֹהֵב אוֹתָנוּ,/ אִמָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא/ וְאֶת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ./ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא יָשׁוּב בְּקָרוֹב/ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא הָיָה מֻכְרָח לָלֶכֶת/ אֲבָל מִלְחָמָה זֶה דָּבָר בּוֹכֶה,/ וַאֲנִי בּוֹכָה בְּשֶׁקֶט". כך כתבה המשוררת תרצה אתר לאחר מלחמת יום הכיפורים בספר "מלחמה זה דבר בוכה" (הקיבוץ המאוחד, 1975). המשוררת תיארה את חווית המלחמה מנקודת מבטה של ילדה. את הספר מלווים איורים שציירו ילדים מקיבוץ גבעת חיים שאיבד שמונה מבניו במלחמה. הספר מכמיר הלב הוא חלק מהמאמצים שנעשו לתווך את המלחמה לילדים בישראל למודת הקרבות, במציאות מורכבת של פחד, אובדן וחוסר ודאות. דור ועוד דור. לאורך השנים, נעשו מאמצים רבים למצוא דרכים רגישות להסביר לילדים מה קורה סביבם, באמצעות הצגות, סיפורים ומוזיקה. השנה האתגר גדול מהרגיל: האירועים מורכבים יותר, ארוכים יותר, העומס הרגשי כבד יותר. אז איך מתווכים לילדים את המלחמה הזו?
● על הדרכים לנצל כלי AI כדי להנחיל את זיכרון השואה
● על המהפך של המימונה: מחגיגה של הכנסת אורחים לאירוע פוליטי
2
"אחרי הקורונה כתבתי הדרכה להורים איך להתנהג עם ילדים בזמן חירום. היו לנו מלחמות וגם אבדות. אבל עכשיו זה שונה", אומרת פרופ' דורית ארם, ראש המעבדה לחקר הגיל הרך באוניברסיטת תל אביב. לדבריה "המלחמה נמשכת הרבה זמן, היא אינה נקודתית אלא בכל הארץ, וגם הסיבה הפשוטה, יש לנו חטופים. והיו גם חטופים ילדים. כל רעיון החטופים חדש יותר".
פרופ' ארם, ירדן גרשון וגליה מעודד קראבאנוב ערכו מחקר הבוחן עמדות של הורים ישראלים ודיווחיהם לגבי התנהגותם והתנהגות ילדיהם בהתמודדות עם אתגרי "חרבות ברזל". ממצאיו יוצגו לראשונה בשבוע הבא ב"ועידת תל אביב: עתיד ישראל" של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף קרן כדר. "ביקשנו להבין כיצד ילדים מגיבים למלחמה; איך הם מתמודדים עם אזעקות; אילו שאלות הם שואלים. במקביל הערכנו את עמדות ההורים כלפי הסברת מורכבות המצב לילדיהם", אומרת ארם.
במחקר השתתפו 132 הורים לילדים עד גיל 8 מכל הארץ מרקע חברתי-כלכלי בינוני. 68% מהילדים שאלו שאלות על המלחמה, 61% שיחקו במשחקים הקשורים בה, ו-83% הפגינו דריכות מוגברת לרעשים. השאלות שהילדים העלו היו עמוקות ודרמטיות, ונגעו בפחדים, מוסר, חיים ומוות. נמצא שככל שהילדים שאלו יותר, כך ההורים הסבירו יותר, וכי תקשורת פתוחה ותיווך מותאם גיל עדיף בהרבה על הסתרה.
המחקר מצביע על כך שכלים כמו ספרים ומשחקים הם חיוניים כדי לאפשר להורים לנהל שיח משמעותי עם ילדיהם במצבי חירום מתמשכים, ולחזק את החוסן האישי והמשפחתי. הילדים שאלו בין היתר "מה זו אזעקה", "למה יורים עלינו", "מה אלה הכסאות הצהובים", "גם אותי יחטפו", "מי הם הרעים", "אנחנו נמות", "אבא ימות?" - שאלות דרמטיות וחזקות.
3
אם נחזור לתקווה לשלום מספרה של תרצה אתר, עדיין מחכים לבואו ב"וועידת השלום העממית", אירוע אזרחי אנטי-מלחמתי שיתקיים בירושלים ב-8-9 במאי, ביוזמת קואליציית "הגיע הזמן" המאחדת מעל 60 ארגונים יהודים וערבים למען שלום ופיוס. זו תכלול מפגשים, פאנלים חינוכיים ופעילויות לילדים, בהשתתפות סופרים בולטים: ינץ לוי ידבר על חשיבות שיח פתוח עם ילדים בתקופת מלחמה; רינת הופר תערוך סדנה יצירתית לילדים בהשראת ספרה "גלילונה"; ושוהם סמיט, עם הסופרת מנאל סעאבנה, תוביל מפגש דו־לשוני עברי־ערבי סביב סיפור החברות "המכתב" של צפרדי וקרפד.
4
"באמצע השיעור נשמעה אזעקה. הלכנו למרחב המוגן, פחדתי שאמא לא שמעה, פחדתי שהיא לא הלכה לממ"ד", כך נכתב בספר הילדים "יום שישי" שכתבה מאירה פירון, סופרת, מתרגמת ובעלת הוצאת הספרים "טל-מאי" המתמחה בספרי ילדים ונוער. בליווי איוריה העדינים של ג'ני מייליכוב, דרך עיניה של ילדה הממתינה לשובו של אביה מהמלחמה, נפרשת חוויית ההתמודדות עם דאגה, פחד ותקווה. בסיוע משפחה תומכת מגלה הגיבורה כיצד אהבה ואמונה בטוב יכולות להעניק חוסן פנימי. הספר נקרא יום שישי משום שזה היום שבו האב ישוב הביתה, שאליו מתנקזות כל הציפיות והחלומות של הגיבורה.
יותם שווימר, המוציא לאור של הוצאת טל-מאי, אומר שטקסטים רבים נכתבו בעקבות האירועים האיומים שהתחוללו פה. "כפי שקורה לרוב בסמיכות למאורעות אלימים וקשים, מרבית הספרות הופנתה דווקא לילדים. חלקה מתוך רצון לתווך את הקושי, חלקה מתוך כוונה להרגיע ולנחם, וחלקה על מנת לייצר מרחב אופטימי שיש בו תקווה בתוך מציאות כאוטית. הספרות הזו פורסמה כבר בשבועות הראשונים לאחר 7 באוקטובר, באופן פרטי, אוונגרדי, והופצה בבהילות מתוך רצון לתת מענה למצוקת הילדים והילדות".
"כאשר הוצאות לאור ממוסדות - שהתהליכים אצלן מורכבים יותר בהפקת ספר - החלו לקחת חלק בביטוי הטראומה, ניכר ניסיון ליצור ממד של הרגעה, או להציע נקודת מבט נוספת להקשר מטיל האימה. כך, ספר יכול היה לעסוק במעשי גבורה במלחמה, או כמו במקרה של 'יום שישי', במתן לגיטימציה לתחושות החרדה העולות בקרב ילדות וילדים, החוששים לבני משפחתם בעת מלחמה".
הגישה הזו, לדבריו, "מבקשת לאפשר לחוות את המציאות המורכבת, לעבד רגשות, להעניק תחושה שהם לא לבד בחוויה הרגשית. היא משרטטת אופק של נחמה ורוגע, עתיד שבו יש התחדשות וצמיחה, או חזרה אל המוכר והמנחם".
