ראש הממשלה בנימין נתניהו מעיד בבית המשפט המחוזי בתל אביב / צילום: גדעון מרקוביץ'
לפני חמש שנים בדיוק, ב-6 במאי 2020, פורסמה אחת ההחלטות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות בית המשפט העליון בישראל. פסק דין ה-0-11, שקיבל את הכינוי המפורסם שלו בזכות 11 שופטי בג"ץ שישבו אז בהרכב, ואשר קיבלו פה-אחד את ההחלטה התקדימית לפיה ניתן להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
● "חשש כבד שהעיתוי נועד להשפיע על משפט נתניהו": היועמ"שית נגד הצעת החוק לפיצול תפקידה
● האם נתניהו לא ניסה כלל לדחות את העדות במשפטו?
ברקע פסק הדין עמד ההסכם בין הליכוד בראשות נתניהו לבין מפלגת כחול לבן בראשות גנץ להקמת ממשלת חילופים. גנץ וסיעתו הסכימו להמליץ לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, תמורת הבטחה שלפיה גנץ יכהן כראש ממשלה שני ברוטציה, אחרי נתניהו. האחרון הפר, כידוע, את ההבטחה - כפי שרבים צפו והזהירו בזמן אמת. בדרך אף נפל תקציב המדינה קורבן לתרגיל הפוליטי.
הכתובת הייתה על הקיר
שורה של עתירות הוגשו אז נגד החלטתם של רוב חברי הכנסת להמליץ לנשיא על נתניהו כמועמד לראשות הממשלה בעודו נאשם בפלילים.
הנימוק המרכזי שעליו התבססו השופטים בראשות הנשיאה דאז אסתר חיות, כאשר דחו את העתירות בנוגע להיעדר הסמכה בחוק המאפשרת להם להתערב בשיקול-דעתם של חברי הכנסת - היה שההמלצה של חברי הכנסת על נתניהו איננה עוד החלטה מינהלית מהסוג שמקבלים שרים, ואשר עליה ניתן להפעיל ביקורת שיפוטית, אלא כזו היורדת לשורש המשטר הדמוקרטי ומשקפת את רצון הבוחר.
הנשיאה חיות קבעה כי בית המשפט יהיה רשאי להתערב בשיקול-דעת חברי הכנסת רק בנוגע ל"מצבים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצוניות בלבד". השופט יצחק עמית - אותו שופט שהקואליציה מסרבת כיום להכיר בבחירתו לנשיא העליון - הצטרף אז לחיות והוסיף כי עבירות טוהר המידות שבהן נאשם נתניהו אינן מצדיקות את פסילתו כמועמד לראשות הממשלה באמצעות דוקטרינת הדמוקרטיה המתגוננת.
רבים יסכימו כי הכאוס שאליו נקלעה מאז ישראל מאיר את ההחלטה ההיא באור תמים במיוחד. ההפיכה המשטרית, הפרת הסדר ניגוד העניינים של נתניהו, הניסיונות להדיח את שומרי הסף, הפקדת המשטרה בידי עבריין מורשע, הסטת מיליארדים מתקציב המדינה לצורכי הקואליציה וכמובן מחדל ה-7 באוקטובר והפקרת החטופים בחסות מלחמה הנמשכת ממניעים פוליטיים - האם היו אי-פעם נסיבות קיצוניות מאלה? האם הדמוקרטיה הישראלית נזקקה בעבר למנגנוני ההגנה שלה כמו שהיא נזקקת להם כעת?
על פניהן, שאלות אלה הן בבחינת חוכמה שבדיעבד. אבל האמת הכואבת היא שהכתובת הייתה על הקיר, ושפעמוני האזהרה צלצלו במלוא העוצמה כבר אז, כאשר ניתן פסק הדין. השופטים פשוט בחרו להתעלם.
דה-לגיטימציה של מערכת אכיפת החוק
הרי נתניהו היה עסוק כבר אז בדה-לגיטימציה למערכת אכיפת החוק ובטיפוח תאוריות קונספירציה לגבי החקירות וכתבי האישום נגדו. אחרי שלא השיג רוב בבחירות 2019, הוא סירב להחזיר את המנדט לנשיא וגרר את המדינה לבחירות נוספות. יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, יולי אדלשטיין, אף סירב לכנס את המליאה לבחירת יו"ר חדש, והעדיף להתפטר כאשר בג"ץ הורה לו לעשות כן. וזהו רק מדגם קטן ולא מייצג של המהלכים שהבהירו כבר אז כי ה"ממלכתיות" חלפה, וכי ראש הממשלה נחוש לאחוז בכיסאו ולחמוק מאימת הדין.
חזקה על שופטי בג"ץ שגם הם ראו והבינו זאת. הכשל שלהם היה בהסקת המסקנות: על השופטים היה להכיר בכך שלא מדובר בעוד מחלוקת פוליטית, אלא בנסיבות יוצאות דופן המחייבות ביקורת שיפוטית. היה עליהם לזהות כי תיקי נתניהו חרגו בהרבה מ"טוהר המידות" והובילו לכפירה חסרת תקדים מצד נתניהו וסביבתו בשלטון החוק - כזו שחייבה להשתמש בנשק יום הדין של דמוקרטיה מתגוננת.
לכל הפחות, נדרשה מהשופטים אותה מידה של יצירתיות שהפגין בג"ץ כאשר קבע בשעתו כי יש לפרש את הסעיף בחוק המתיר לראש הממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, כסעיף המחייב את ראש הממשלה לפטר במקרה שמדובר בכתב אישום חמור (הלכת דרעי-פנחסי מ-1993); או כי חובה על מועצת עיר להתכנס ולדון בהדחת ראש עירייה שהוגש נגדו כתב אישום כזה (הלכת ראשי הערים מ-2013).
חשש מעימות ומחקיקת נקם
אולם החשש מעימות עם המחנה הפוליטי שבהובלת נתניהו, ומחקיקת נקם שתצר את צעדי בג"ץ אם יעז לפסוק נגד ראש הממשלה, הכריע כנראה את הכף. כך ניתן להבין את התייצבותם של כל שופטי ההרכב מאחורי ההחלטה, כולל אלה שדעתם בפסק הדין נקראת כדעת מיעוט (לדוגמה, השופטת דפנה ברק-ארז).
"שום מבצר לא נופל", אמרה אז הנשיאה חיות בדיון בבית המשפט. ובכן, המבצר אולי עדיין לא נפל, אבל חמש שנים אחרי, אנחנו משלמים מחיר כבד על החלטה שסיפקה תחמושת יקרה מפז בידי הפועלים להחריבו.
*** חזקת חפות: ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע, ועומדת לו חזקת החפות.