מחלק שבחים וסוגר חשבונות. טראמפ בנאומו בריאד בשבוע שעבר / צילום: ap, Alex Brandon
כדי לדעת מה עבר על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון ב־20 השנה האחרונות, וכיצד הגענו אל הפרק הנוכחי, כדאי אולי להשוות שלושה נאומים: את נאומו של דונלד טראמפ בשבוע שעבר בריאד, את נאומו של ברק אובמה בקהיר ביוני 2009 ואת נאומה של קונדוליסה רייס בקהיר ביוני 2005.
● כותרות העיתונים בעולם | פריים של שתי שניות גילה את האמת על מערכת ההגנה האווירית באיראן
● ראיון | ראש הממשלה לשעבר שבטוח: אלה שלוש הדיקטטורות שרוצות לרסק את המערב הליברלי
ב־2005, מזכירת המדינה של ג'ורג' בוש הבן ניסתה להוציא מתוק מעז. היקף כישלונה של ההתערבות האמריקאית בעיראק שנתיים קודם התחוור והלך. לא זו בלבד שצבא השחרור האמריקאי הסתבך במלחמת גרילה עקובה מדם (בעיקר דם עיראקי), אלא שההתערבות ערערה את היציבות האזורית ואפשרה את התפשטות ההשפעה האיראנית.
רייס דיברה על לבם של שומעיה בקהיר לפנות אל אפיק דמוקרטי. "החירות היא ערגתו האוניברסלית של כל אדם, ודמוקרטיה היא הנתיב האידאלי לכל ארץ", היא ספק אמרה, ספק הטיפה.
ארבע שנים אחריה, אובמה שילב הכאה על חטאי התערבותה של אמריקה במרוצת השנים עם הבטחה שלא להוסיף ולהתערב, לצד הכרזה שארה"ב תעזור לממשלות "המשקפות את רצון עמיהן". הוא דיבר בשבח חופש הדיבור, שלטון החוק, שקיפות, ניקיון כפיים וחופש הבחירה.
כמעט 16 שנה לאחר אובמה ו־20 שנה לאחר רייס, טראמפ דיבר בשבוע שעבר בשבח התרחקותו של המזרח התיכון מדגמי ההשראה של הדמוקרטיה המערבית. בנסיכויות עתירות הנפט והמזומנים של המפרץ, הוא אמר, מתחוללת "טרנספורמציה כבירה", שעניינה הוא "מסחר, לא תוהו ובוהו", "בנייה, לא הפצצה".
"חשוב שהעולם החיצון יבין כי הטרנספורמציה הזו אינה מעשה ידיהם של מתערבים מערביים, המטיפים לכם איך לחיות ואיך לנהל את ענייניכם. לא, קסמיהן הנוצצים של ריאד ושל אבו דאבי לא נוצרו בידי אלה המכונים 'מקימי ארצות', ניאו־קונס או עמותות ליברליות 'שלא לצורכי רווח'; כל מי שבזבזו טריליונים על גבי טריליונים בניסיון כושל לפתח את קאבול, את בגדד וכל־כך הרבה ערים נוספות.
"הולדתו של המזרח התיכון המודרני היא מעשה ידיהם של בני האזור עצמם, הנוכחים כאן, אלה שבילו כאן את כל חייהם - מפתחים את ארצותיהם הריבוניות, מוציאים את חזונם המיוחד אל הפועל, מסרטטים את ייעודם על פי דרכם. לא ייאמן מה שהשגתם", אמר טראמפ.
השליחות של ארה"ב גדולה מסימן הדולר
הנה כי כן, נשיא ארה"ב לא רק מחלק שבחים מפליגים לעריצים, המספחים את עושרן הלאומי של ארצותיהם אל חשבונות הבנק שלהם ושל נושאי כליהם; הוא לא רק סומך את ידיו על התנהלותן של מדינות משטרה ברוטליות, המשתיקות כל קול של ביקורת ומחניקות כל רמז של פלורליזם; אלא הוא מנהל על אדמת חצי האי ערב את מלחמותיו הרעיוניות רבות־השנים נגד יריבים מבית.
בניגוד להופעות הפחות או יותר יומיות בפני מצלמות הטלוויזיה בלשכה הסגלגלה, הנאום בריאד לא היה אוסף של הקנטות מאולתרות, שנועדו לעורר תשומת־לב ולכבוש כותרות. כאן הוא נשא נאום מן הכתב, שהוכן בקפידה. אפשר לומר עליו שהוא היה נאום תוכניתי ורעיוני. לא רבים כאלה בוקעים מגרונו של טראמפ, ובזה כוחו, ובזה חשיבותו.
הנאום הזה הוא גט הכריתות למאה שנה של מדיניות חוץ אמריקאית. מאה השנה האלה ידעו עליות ומורדות. לא הייתה בהן רציפות של אינטנסיביות. אבל הן היו טבועות בהכרה שלארה"ב יש שליחות הגדולה מסימן הדולר.
בשמה של השליחות הזו אמריקה יצאה אל שתי מלחמות עולם, וניסתה לכונן סדר חדש שיבטיח את העולם מפני מלחמות נוספות. בשמה של השליחות הזו אמריקה באה לעזרתם של שותפים מעבר לים, כאשר הותקפו בידי משטרים מהפכניים, טוטליטריים ורצחניים. בשמה, אמריקה נחלצה להצלת הדמוקרטיות האירופיות מפני סטלין. בשמה היא תמכה בישראל, ובשמה היא נחלצה להגנת אוקראינה.
טראמפ בא חשבון בנאומו עם שנואי נפשו רבי־השנים, ה"ניאו־קונס", הלוא הם "השמרנים החדשים", שהגיעו אל שיא השפעתם בממשלי רייגן ובוש הבן, וניסו להעניק נופך משיחי למדיניות החוץ האמריקאית. לזכותם נזקפת במידה לא מעטה גישתו הניצית של רייגן כלפי ברית־המועצות בימי המלחמה הקרה; אבל לחובתם נזקפת ההחלטה האומללה לפלוש לעיראק, שאת מחירה המזרח התיכון מוסיף לשלם.
בוש וחמאס, אובמה והאחים המוסלמים
נאום קונדליסה רייס ב־2005, שהתקבל בצינה גלויה על ידי שומעיו, סלל את הדרך אל הבחירות לרשות הפלסטינית שבעה חודשים אחר־כך. ארה"ב אפילו סייעה במימון הבחירות, באמצעות הסוכנות האמריקאית לסיוע חוץ (USAID). זו הסוכנות שאילון מאסק פירק בתחילת השנה כמעט בין־לילה. טראמפ אמר עליה שהיא הייתה מלאה "מטורפים שמאלניים".
הבחירות של ינואר 2006 הנחילו ניצחון מוחץ לחמאס. שנה אחת אחר־כך הפת"ח גורש מעזה, והשאר הלוא הוא כתוב על ספר דברי הימים.
נאום אובמה ב־2009 רמז על הבאות במצרים. שנה וחצי אחריו פרצה מהפכת תחריר. הנשיא מובארק ייחל לתמיכת ארה"ב. אובמה חשב את תחריר לביטוי אותנטי של רגשות העם. הצבא המצרי הניח למובארק ולבניו ליפול. זמן מה ריחף על המזרח התיכון האיום שמצרים תהיה בסיס פעולה וחתרנות של האחים המוסלמים. הפיכה צבאית סיימה לבסוף את שלטון האחים, ומצרים חזרה להיות מדינת משטרה מן המניין. אין כל סכנה שטראמפ יעשה מעשה אובמה.
ישראלים ביקרו את אובמה בחריפות כאשר מובארק נפל. הם חשבו את הפרשה ההיא לחוליה נוספת בשרשרת של טעויות ושל מעידות, שהניבה ב־2016 את הסכם הבוסר בין ארה"ב לאיראן על תוכנית הגרעין.
ישראל אומנם התקשתה להסתיר את העדפתה לטובת שליטים חזקים בסביבתה. אבל באותו הזמן, ולאורך שנים רבות, כל ממשלות ישראל עשו שימוש של יחסי ציבור במעמדה של ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". המעמד הזה הצדיק סיוע מסיבי, תמיכה דיפלומטית והבנה לקשיי ישראל בדעת הקהל.
במובן הזה, הכרזת ריאד של טראמפ היא לכל הפחות מקור של מבוכה, אם לא למעלה מזה. נשיא ארה"ב אינו מדבר רק באופן פרגמטי על הצורך להימנע מלהתערב בענייני פנים של ארצות זרות. הוא מביע בוז וטינה לעצם הדמוקרטיה הליברלית.
הוא ואנשיו אינם מהססים לתקוף את הגרמנים ואת הבריטים על היעדר דמוקרטיה בארצותיהם. הנשיא שאינו מוכן להטיף מוסר לנסיכי המדבר, מוכן בהחלט להטיף מוסר לליברלים אירופים על זה שאינם מצרפים ימין קיצוני לממשלותיהם ואינם משנים את מדיניות ההגירה שלהם.
לשון אחר, נאום הנשיא בריאד לא הציב אמות מידה אוניברסליות של התנהגות מדינית, אלא הביע העדפה ברורה לשיטות ממשל בלתי־דמוקרטיות. יהיה מעניין לראות אם ואיך ישראל תנסה להתאים את עצמה לרוח החדשה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.