הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
סכסוך בין בני זוג לשעבר בשאלה מי יגדל את חיית המחמד לאחר הפרידה, העסיק לאחרונה לא רק ערכאת שיפוט אחת בישראל, אלא שתיים, לאחר שהוגש והתקבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנושא.
● שאלות ותשובות | גרטנר נגד עיזבון וינרוט: כל מה שכדאי לדעת על פסק הבוררות והפיצוי הענק
● חדר כושר כן, הסעות לא: אלו שירותים שנתנה חברת מובילאיי לעובדיה נחשבים "טובת הנאה"?
בני הזוג הניצים הכירו באתר היכרויות, עברו להתגורר ביחד, וחודש לאחר מכן פנו במשותף לצער בעלי חיים, ואימצו כלב. בן הזוג מימן את דמי האימוץ, ונרשם כבעליו. שנה לאחר מכן בן הזוג הציע לבת הזוג נישואין, אולם עד מהרה הם נפרדו. בחלוף חודשיים שבו להתגורר ביחד, שוב ניתנה הצעת נישואין, וגם הפעם היא הסתיימה בפירוד, והפעם באופן סופי. בסך הכל בני הזוג התגוררו יחד עם הכלב במשך כשנתיים.
בעת הפרידה הכלב נותר לחיות עם בן הזוג, אולם הוא איפשר לאישה להפגש עם הכלב פעמיים או שלוש בשבוע. ההסדר החזיק חודשים ספורים, אך הביא לסכסוך בנושא. לאחר שפניות נוספות של האישה לבן הזוג לשעבר בנושא הכלב נענו באיום בהגשת תלונה במשטרה על הטרדה, הגישה האישה תביעת משמורת וקביעת הסדרי שהות עם הכלב.
האישה ביקשה משמורת מלאה או משותפת על הכלב
האישה ביקשה מבית המשפט לקבוע שהיא תשמש כ"משמורנית מלאה" על הכלב, או לחילופין לקבוע משמורת משותפת, במסגרתה הכלב יחלק את זמנו בין בתי שני ההורים. עד להכרעה הסופית בפסק הדין, בית המשפט לענייני משפחה קבע כהסדר ביניים, שהכלב ישהה חצי שבוע עם ה"אב" וחצי שבוע עם ה"אם".
בית המשפט לענייני משפחה מינה וטרינר כמומחה, והלה קבע שהכלב מטופל היטב על ידי שני הוריו. האישה טענה שהיא צריכה לקבל עדיפות כי אהבה כלבים עוד מילדות, בשונה מבן הזוג, שמעולם לא גידל חיית מחמד. לטענתה בן הזוג לשעבר יוצר סכסוך מלאכותי בנושא הכלב, כדי לנקום בה. כמו כן טענה האישה, שהאיש נמצא כל היום בעבודה, והכלב עזוב לבד בדירתו, בעוד שהיא עובדת מהבית, ולכן הייתה ונותרה המטפלת העיקרית בכלב.
בן הזוג לעומת זאת טען שהוא המטפל העיקרי בכלב, והיחיד שלקח אותו לווטרינר. לטענת האיש לא בכדי, כשהאישה עזבה פעמיים את הבית, היא לא לקחה איתה את הכלב, וכמו כן העלה גם הוא כלפי האישה האשמות נגדיות על אינטרסים זרים של נקמה ומאבק.
בית המשפט לענייני משפחה קבע שלאור אופי היחסים הסוערים והקיצוניים בין בני הזוג, לפני ואחרי הפרידה, אין מקום לחייבם להמשיך לשמור על קשר לא בריא רק לצרכי הטיפול המשותף בכלב, ולכן אין זה המקרה ל"משמורת משותפת" על הכלב. משעה שיש לבחור בבית אחד בלבד עבור הכלב, הרי שלבן הזוג יש עדיפות על פני האישה, הן מאחר שהוא הבעלים הרשום, והן משום שהוכח שהוא היה הגורם העיקרי שלקח את הכלב לווטרינר.
בבית המשפט המחוזי שינו את ההחלטה
האישה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור בבית המשפט המחוזי. בערכאת הערעור שלושת השופטים הגיעו לשלוש מסקנות שונות.
שופט אחד סמך את ידו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. השופטת השנייה קבעה שיש לתת עדיפות דווקא לאישה, שהייתה המטפלת העיקרית בכלב בחיי היום יום. עם זאת, מאחר שהאישה הסכימה למשמורת משותפת, ובהנחה שבן הזוג יעדיף כעת משמורת משותפת על פני ויתור על הכלב, ניתן לקיים במקרה זה משמורת משותפת על הכלב. השופט השלישי פסק בכלל, שמשמורת משותפת על חיית מחמד, שהצדדים טיפלו ביחד בחייהם המשותפים, היא דרך המלך במקרים כאלה של פירוד, ולכן תמך גם הוא במשמורת משותפת. התוצאה היא שכמו רבים מילדי ישראל, גם חיית המחמד תבלה מחצית שבוע אצל אמא ומחצית אצל אבא.
