טום קרוז ועוד יוצרי ''משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי'', החודש בקאן / צילום: ap, Scott A Garfitt
כשטום קרוז נחת לפני שבועיים על השטיח האדום בקאן כדי להשיק את "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי", לצלילי תזמורת שמנגנת את נעימת הנושא האייקונית, זו לא הייתה "עוד תחנה" במסע הקידום. זו אסטרטגיה שלמה שעבדה עבורו מצוין לפני שלוש שנים, אז השיק שם את "טופ גאן: מאווריק". קרוז, כמו רבים אחרים בהוליווד, מבין היטב שקאן, אולי יותר מתמיד, היא הפלטפורמה האולטימטיבית להשיק בלוקבסטר עם אפיל גלובלי. בעידן שבו הפצה קולנועית שברירית מאי פעם, תשומת הלב של הקהל מפוררת לחתיכות קטנות ותרבות הקולנוע מדוללת על ידי אלגוריתמים, קאן מציעה להוליווד מה שפלטפורמות השקה אחרות לא יכולות: לגיטימציה אומנותית, ספקטקל מתוקשר ותהודה גלובלית.
● האמן שחיבר בין קומיקס לשואה וזה שישב בכלא הסיני: הגיבורים של פסטיבל דוקאביב
● מפיצי הסרטים העצמאיים עלו על מודל עסקי חדש ורווחי: מסקנדל לסטרימינג
פסטיבל קאן לא נולד עבור הוליווד. הוא נוסד ב-1939 כתגובת נגד מתריסה לשליטה ההולכת וגוברת של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בפסטיבל ונציה. אף שמלחמת העולם השנייה השהתה אותו, הוא שב ב-1946 והגדיר עצמו כ"חגיגה של קולנוע כאומנות, חופשייה מהתערבות פוליטית". במשך עשורים פסטיבל קאן היה עניין פנים-אירופי במהות. הוליווד בהחלט לקחה בו חלק, אבל בעיקר כחופשה בריביירה עבור הכוכבים, ולא בגלל איזו תלות עסקית. שנות החמישים ידעו זוהר הוליוודי שהסתובב בשדרת לה קרואסט, וצילומי הכוכבים האמריקאיים על רקע הריביירה היפה בהחלט מכרו מגזינים. נדרשו בערך ארבעה עשורים עד שהדינמיקה בין פסטיבל קאן והקולנוע המסחרי האמריקאי התפתחה למערכת יחסים עמוקה ומורכבת יותר.
"ספרות זולה" המסוגנן והאלים קיבל לגיטימציה
התזוזה לכיוון המסחרי יותר הגיעה מאחד הסרטים שהשפיעו הכי הרבה על התעשייה מאז ומעולם - "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו ב-1994. זכייתו בדקל הזהב בקאן והשלכותיה היו רעידת אדמה של ממש. פתאום, סרט אמריקאי עצמאי מסוגנן, אלים, שלא מציית לכללי שום ז'אנר, מקבל לגיטימציה מפסטיבל הסרטים היוקרתי בעולם. ספרות זולה לא רק המשיך וקטף את האוסקר לתסריט הטוב ביותר, אלא הפך ללהיט קופתי חסר תקדים לסרט עצמאי מסוגו - 213 מליון דולר על תקציב של 8.5 מיליון - והפך לתופעה תרבותית חובקת עולם.
ההצלחה הזו הוכיחה להוליווד שקאן יכול לא רק להכתיר סרטי "ארט-האוס" נישתיים, אלא להוות כר שיגור לסרטים עם אפיל מיינסטרימי ולתת לו ולידציה מסחרית. מתוך התחרות הגיעו "פרנהייט 9/11" (2004, 221 מיליון), "פרזיטים" (2019, 258 מיליון ואוסקר ראשון לסרט שאינו דובר אנגלית), "הפסנתרן" (2002, 120 מיליון), ו"ממזרים חסרי כבוד" (2009, 321 מיליון). היו גם הרבה פרמיירות מחוץ לתחרות כמו "לא ארץ לזקנים" (2007, 171 מיליון וזכייה באוסקר), "הקול בראש" (2015, 858 מיליון), "מקס הזועם: כביש הזעם" (2015, 375 מיליון) וכאמור טופ גאן: מאווריק (2021, 1.5 מיליארד). המסע של כל אלה לפסגה החל בקאן.
קאן קובע מהו הרושם הראשוני מלהיטי הקיץ
ההשקות האחרונות האלה של בלוקבסטרים מיינסטרימיים לחלוטין בקאן מחוץ לתחרות הן תופעה חדשה יחסית. הפסטיבל נהנה מקריצה למיינסטרים ומעוד כוכבי ענק שבאים לשטיח האדום, והאולפנים נהנים מאפשרות להוסיף נופך אומנותי וחשיבות תרבותית לסרטי אקשן או אנימציה מסחריים לחלוטין. הם יודעים שהכיסוי התקשורתי של הפסטיבל הוא גלובלי, ושבמקביל אליו מתקיים גם Marche Du Film , שוק הסרטים הגדול בעולם שמארח אנשי תעשייה מיותר מ-140 מדינות; זה מאפשר התנעה של שיח גלובלי על הסרט בקרב אנשים שיהיו מעורבים בשיווקו בעולם בצורה כזו או אחרת.
לפי הנתונים מהשנים האחרונות, פרמיירה בתחרות בקאן מקפיצה מכירות כרטיסים לסרטים קטנים וגדולים כאחד, בארה"ב ובשאר בעולם. גם פרמיירה מתוזמנת ומושקעת מחוץ לתחרות בריביירה, שמלווה בביקורות טובות, עשויה להפוך בלוקבסטר קיצי ליותר מעוד תוכן, אלא לסוג של אירוע קולנועי.
בהקשר הזה חשוב לזכור שהפסטיבל לא מגביר רק תגובות חיוביות אלא גם שליליות. "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" (2023) הושק בקאן לקול ביקורות פושרות לכל היותר, מה שדרדר מאד את מעמדו בקרב הקהל הרחב. 384 מיליון הדולרים שאסף נחשבים כישלון קולוסאלי עבור פרנצ'ייז בסדר גודל כזה. בשורה התחתונה, פסטיבל קאן הפך למעשה לגורם המשפיע ביותר על הרושם הראשוני שעושים להיטי הקיץ ההוליוודיים.
הרבה פחות פעילויות שיווק קרקסיות
ובכל זאת, השנה כבר נשמעות חריקות, גם אם קלות. חוסר הוודאות הכלכלי שאופף את התעשייה כולה נותן את אותותיו, לפחות בצד השיווקי, ובשטח יש הרבה פחות פעילויות קידומי מכירות קרקסיות, שהפכו לסימן היכר של הפסטיבל. אם בעבר ג'רי סיינפלד גלש לפרמיירה של "כוורת בסרט" (2007) על כבל כשהוא מחופש לדבורה, וויל סמית' הגיע עם כריש מתנפח ענק לפרמיירה של "תפוס ת'כריש" (2004), בונו ודה אדג' הופיעו על השטיח האדום (2007) וסשה ברון כהן הגיע רכוב על גמל לפרמיירת "הדיקטטור" (2012) - היום תעלולים מהסוג הזה נפוצים הרבה פחות.
עבור טופ גאן: מאווריק אורגן מטס של חיל האוויר הצרפתי, עבור משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי - הגיעה רק תזמורת צנועה. אולי זה בגלל מעבר של מאמצי השיווק לדיגיטל, אולי התאמה כלכלית לתעשייה פוסט-קוביד, ואולי המתנה לדור חדש ורענן של כוכבי קולנוע שיוציא את זה לפועל. היכולת של קאן לרומם סרטים עדיין קיימת, אבל עם הרבה פחות "נצנצים" מבעבר הלא רחוק.
רק ארבעה סרטים בהיסטוריה זכו גם ב"דקל הזהב" וגם באוסקר: "סוף השבוע האבוד" (1946), "מרטי" (1955), פרזיטים (2019), "אנורה" (2024). השכיחות הקלושה הזו מוכיחה שהפסטיבל עדיין שומר על ייחודיות, אך בה בעת, דווקא בעידן שבו התהום בין הקהל לבין הסרטים שזוכים בפרסים הולכת ונפערת - קאן מיצב עצמו כצומת שבה אמביציות אומנותיות ומסחריות עשויות להיפגש.
עם כל הסתירות והניגודים שיש בו, הפסטיבל מתפקד גם כמגדלור אומנותי לתעשייה, וגם ככן שיגור מסחרי. וכך, אם אתה סרט אנימציה קטן מלטביה (Flow, 2024, אוסקר לסרט אנימציה הטוב ביותר) שעלה 3 מיליון דולר, או שובר קופות שעלה 250 מיליון - קאן הוא המקום שבו הזהות הגלובלית של סרט נבחנת, משויפת, מתחדדת, ורק אז יוצאת לאוויר העולם.