האמן שחיבר בין קומיקס לשואה וזה שישב בכלא הסיני: הגיבורים של פסטיבל דוקאביב

ג'ון ויוקו: אחד לאחד

"כשפגשתי את יוקו היה הרגע שאדם פוגש את האישה הראשונה שלו ומשאיר את החבר'ה בבר ולא הולך לשחק כדורגל יותר ולא הולך לשחק סנוקר וביליארד... החבורה הישנה שלי נגמרה ברגע שפגשתי אותה. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל זה מה שקרה. ברגע שפגשתי אותה, זה היה הסוף של הבנים, אבל יצא שהבנים היו מפורסמים ולא היו רק החבר'ה המקומיים בבר". את הדברים האלה סיפר ג'ון לנון על מי אם לא, יוקו אונו, שבמשך שנים, אולי עד היום, נחשבה בעיני רבים לאישה השנואה ביותר בעולם, זו ש"פירקה את הביטלס".

● מפיצי הסרטים העצמאיים עלו על מודל עסקי חדש ורווחי: מסקנדל לסטרימינג
● ההימור של מיקרוסופט השתלם: כך מיינקראפט הפך לעיבוד הקולנועי המצליח ביותר למשחק מחשב

ב-30 באוגוסט 1972 הופיע לנון לראשונה לאחר שנפרד מארבעת המופלאים. זה קרה במדיסון סקוור גארדן, בקונצרט הצדקה "One to One", יחד עם אונו.

אמריקה הייתה אז ביצה פוליטית מבעבעת, בין מלחמת וייטנאם והבחירות לנשיאות, בין הפרסומות שמוכרות אמריקנה מושלמת לבין המהומות שגאו בכלא אתיקה. ובין כל אלה, ג'ון ויוקו, שלא היססו לנצל את מעמדם הציבורי לקידום מטרות חתרניות.

קטעים מההופעה נכנסו לסרט, שעליו חתום הבמאי זוכה האוסקר קווין מקדונלד ("יום אחד בספטמבר"). שזורים בו רגעים קטנים שמרכיבים את חייו של זוג, הקלטות שיחות טלפון, סרטים ביתיים ושחזור מדויק של דירתם בניו יורק - אלא שזהו זוג חד פעמי, שחי חיים חד פעמיים.

עוד משהו: אחת היוזמות הצבעוניות של הזוג הייתה שביתת "מיטת השלום". במשך שבוע שלם במרץ 1969 השניים פשוט ישבו במיטה, מכוסים בשמיכת פוך, מוקפים בשלטים עם מסרים של שלום ואהבה, בהבעת התנגדות למלחמת וייטנאם. לאחר שארה"ב סירבה לאפשר להם להמשיך את הקמפיין בשטחה, עבר הזוג למלון בקנדה והמשיך במחאתו שבוע נוסף.

ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי

כשיצחק אברהם בן זאב - אמן הקומיקס ארט ספיגלמן - פרסם את ספר הקומיקס שלו "מאוס: סיפורו של ניצול", החיבור בין קומיקס לשואה היה נראה קלוש. מכעיס אפילו. האומן היהודי-אמריקאי עשה בחירה נועזת לתקופתו - לספר את סיפורו של אביו ולאדק, ניצול אושוויץ, דרך קומיקס. הוא קיבל עליו פרס פוליצר ופרץ דרך לשלל יצירות קומיקס שעוסקות בתקופה האפלה ההיא, כולל יצירות ישראליות שהגיעו הרבה יותר מאוחר, כמו "הדור השני" של מישל קישקה והרומן הגרפי של אנה פרנק, שיצרו ארי פולמן ודוד פולונסקי.

 ארט ספיגלמן. תובנות מרתקות / צילום: מתוך הסרט

הסרט הוא דיוקן מרתק על המאייר חובב ההומור השחור, שאחראי גם לסדרת קלפי "חבורת הזבל" ולשלל קריקטורות אייקוניות ב"ניו יורקר".

כמו האיש שעומד במרכזו, הדוקו הזה נגיש, מבדר ומביא תובנות מרתקות על המציאות. וכמו הקומיקס של ספיגלמן, הוא גם מצליח לעבור את המחסום של דור המסכים ולדבר אליו.

עוד משהו: בינואר 2022 החליט חבר המנהל לחינוך של מחוז במדינת טנסי להסיר את הרומן מרשימת הקריאה של תלמידי בית הספר. זאת משום שכלל שפה גסה ובעייתית, עירום ואזכורים של אלימות ואובדן.

אלי ויזל: נשמה באש

"לא השנאה היא ההיפך מאהבה, אלא האדישות. השנאה לפחות מעוררת תגובה, נאבקים בה. מגנים אותה. מפרקים אותה מנשקה. ואילו האדישות איננה מעוררת תגובה, אדישות איננה תגובה, אדישות איננה התחלה. אדישות היא סוף". את הדברים הללו אמר שורד השואה, הסופר אלי ויזל, בנאומו המפורסם בבית הלבן בשנת 1999, שבו דיבר על ההשלכות החמורות של עמידה מן הצד, תחת הכותרת "סכנות האדישות". הנאום נחשב לאחד החשובים ביותר בהיסטוריה שדנו בתולדות המאה ה-20, לנאום הכי מצוטט בפקולטות לתקשורת באוניברסיטאות רבות, ולכלי מהותי ללימודי השואה.

ויזל השקיע את מיטב מרצו להנצחת זכר השואה ולגינוי ומניעת מקרים של רצח עם בעולם. הסרט "נשמה באש" הוא ביוגרפיה מקיפה על חייו, תוך דגש על אדוות ההשפעה שלו. שלל החומרים - ארכיון או אנימציה, פרטיים וציבוריים - משרטטים תמונה מרתקת של האיש שהתעקש לעמוד איתן, זוכה פרס נובל לשלום.

עוד משהו: את מרבית רווחיו מהספרים שכתב חילק ויזל דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם הקרן הייתה מנפגעיו, וכי איבדה בהונאתו כמעט את כל הונה, כ-15 מיליון דולר.

 אלי ויזל ובנו אלישע. השפעה רבה / צילום: אורן רודבסקי

האופרה הראשונה של איי וייוויי

לאיי וייוויי, יליד בייג'ינג, כמעט לא הייתה ברירה מלבד להפוך לאומן אנטי-ממסדי. ככה זה כשכבר כתינוק אתה מגיע למחנה עבודה לצורך "חינוך מחדש" - משפחתו נשלחה לשם בגלל דעותיו של אביו, משורר ואינטלקטואל שהוכרז "אויב העם".

איי וייוויי עצמו המשיך בקו הזה, הלוחמני והביקורתי כלפי הממסד, והיה לאומן המשפיע ביותר בסין, ולאחד האומנים החשובים בימינו.

בסרט "האופרה הראשונה של איי וייוויי" הוא נוגע ביצירה מוזיקלית בת 100 שנה - עבודתו האחרונה של ג'אקומו פוצ'יני לפני מותו, "טורנדוט". כמובן שאצלו מתווספת לה פרשנות רדיקלית: החזון היצירתי והאופרה הנהדרת נכרכים במשברים הגלובליים של ימינו, שמצליחים אף לתקוע מקלות בגלגלי ההפקה. הקשר בינו לבין האופרה רופף, אבל הוא בוחר להציג כיצד יצירת אמנות קלאסית שמקבלת במה מחדש בבית האופרה של רומא יכולה להיות פעולה חברתית שמבקשת לעורר מודעות ותובעת שינוי. כמו עשרות פעולות גרילה שעשה במהלך הקריירה שלו.

עוד משהו: בעבר האומן הוביל חקירה של אסון רעידת האדמה בסצ'ואן במאי 2008. זו חשפה כי בתי הספר שקרסו על תלמידיהם נבנו לא לפי התקן הנדרש. פעילות זו הביאה למעצרו ולכליאתו למשך כחודשיים, אחריהם המשיך הממשל הסיני לעקוב אחר הנעשה בסטודיו שלו.

אנטידוט

שלושת האנשים העומדים במרכז הסרט הזה זכו להיכנס למועדון מפוקפק - רשימת החיסול של ולדימיר פוטין. חושף שחיתויות שמנסה לברוח מרוסיה, אופוזיציונר בכיר שכבר הורעל וכעת מואשם בבגידה, ועיתונאי שחותר להאיר את רשת הפשיעה של פוטין ונאלץ לרדת למחתרת. השלושה מגלמים את שמו של הסרט, "אנטידוט" - נוגדן למנגנוני האימה של רוסיה. הקצב של הסרט לקוח ממותחנים של הוליווד, העלילה מדאיגה ומטרידה - אבל שום דבר אינו פרי הדמיון.

עוד משהו: פוטין נבחר בעבר לאיש השנה של המגזין "טיים", ואילו "פורבס" דירג אותו כמנהיג החזק ביותר בעולם. הונו נכון להיום נאמד בכ-200 מיליארד דולר.