הקומיקס שלא נכנע לאתוס הגיבור ומחזיר את השכול מהלאומי אל האישי / צילום: מתוך ''גוף ראשון רבים'' באדיבות יוקה ספרים
"הלוחם הוותיק והמנוסה בשלדג, מוביל מבצעים רבים של היחידה בשטחי ישראל ומחוצה לה, שתרומתם לביטחון המדינה בלתי ניתנת לשיעור", כך מתואר עידו רוזנטל, שנפל בקרב על עלומים ב-7 באוקטובר, באתר של יחידת העילית. אחרי מותו ביקשה אלמנתו נוגה פרידמן להפקיע את המושג "גיבור" ולהשיב את עידו להיות רק האהוב שלה. היא החלה לשרטט בפריימים עדינים, מצחיקים להכאיב, את השנה הראשונה של האובדן, את הדיאלוגים עם עידו שאיננו, את הזעם ואת הרגעים הקטנים שמרכיבים את היום שאחרי.
● האבהות החדשה מקבלת במה בספרות אך עדיין לא ניכרת בשוק התעסוקה
● הסופרת שכתבה על "נשים של" טוותה גיבורה שלא קל לאהוב, אבל קל להיות מרותק אליה
מה שהחל כרישומים אישיים בפייסבוק הפך לספר קומיקס בשם "גוף ראשון רבים: יומן שכול בצבע מלא״ שראה אור החודש בהוצאת יוקה ספרים. הספר בנוי מרצועות קומיקס קצרות ומסופר כרונולוגית, מהרגע של קבלת ההודעה והקושי לספר לילדים ועד שנה של התמודדות עם האובדן. נוגה איירה את עידו כגולגולת מזוקנת שעמה היא משוחחת, והוא שב ומתייצב בדמיונה תדיר.
הוצאת הספרים שידכה בין רצועת הקומיקס הגולמית של נוגה בפייסבוק, לבין המאיירת רון לוין. זו עיבדה את הציורים של פרידמן לכדי יצירה גרפית חזקה ואינטימית, שמצליחה לטפל בנושא הטעון של שכול לא דרך פאתוס לאומי, אלא דרך סיפור אישי.
"התפקיד שלי היה לתרגם את הסיפור של נוגה ולהוסיף רבדים, שיגעו בקהל רחב", מספרת לוין. "יש בה כוח מיוחד, היא מצליחה לדבר על שכול ועדיין להיות מצחיקה, ובצורה מעניינת, כמעט כאילו היא מדברת מבחוץ על עצמה. היא כתבה את זה בתקופת האבל הכי קשה ויש גם כעס על עידו, שיוצא בקומיקס. האתגר שלי בדימוי כזה הוא שאם הוא יהיה ריאליסטי מדי, זה כבר לא מצחיק - זה אכזרי".
יש רגעים בספר שמופיע עידו החי, בציור ריאליסטי, שמתאר זיכרונות לפני מותו. "בגרסא החיה נצמדתי לדימוי של עידו כמו שהשתדלתי שנוגה תהיה דומה לעצמה. דמות שעברה הפשטה אבל נאמנה למקור. ובמקרה של הגולגולת, החבר הדמיוני הזה, רציתי שהוא יהיה שונה גרפית, הוא היחיד שצויר בקו ולא בכתם, כי הוא מעולם אחר, הוא משהו זר".
התגובה של נוגה לשכול חריגה, כי אינה עומדת בקנה אחד עם הציפיות החברתיות. "מצפים מנשים להיות חזקות ולאטום את מה שהן מרגישות, ונוגה בספר נותנת לעצמה חופש להרגיש ולכאוב ולעצור את החיים שלה ולכתוב ולצלם", אומרת לוין.
קומיקס לא היה הכלי היחיד ששימש את פרידמן כדי לדבר את עצמה ואת האובדן. גם בסרטה "שום דבר לא בסדר", ששודר ביום הזיכרון האחרון בכאן 11 ועורר תגובות אוהדות ונרגשות, היא נאבקת בין החיים שהיא רוצה והחיים שהיא חושבת שעליה לחיות כמחווה לעידו. אחת מהדרכים שלה כוללת יצירת בובות גרב, בדמותו ובדמותה; הדינמיקה ביניהן מזכירה את אותה גולגולת מהקומיקס, שהיא שמה בפיה מילים עבור עידו.
האובדן כסימן היכר
"מוות הוא עדיין טאבו מאוד רציני בתרבות בכלל, פרויד מדבר על מין והמוות כטאבו הגדולים של האנושות, עשינו התקדמות במין אבל במוות לא", אומרת עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "כשאנשים נתקלים בתזכורת למוות, הם תופסים את זה כמשהו פרטי, ולוקחים צעד אחורה. המוות מגדיר זהות על דרך השלילה".
"ביחס לזוגיות הצלחנו לרכך את נוקשות התיוגים הללו. נשים הן לא רק 'בנות הזוג של', יש להן זהות משל עצמן ומקצוע", היא ממשיכה, "אך ברגע שהן איבדו ילד או בן זוג זה הופך לכותרת כוללנית שקשה לברוח ממנה. כמו שאמהות זה משהו שנשים מגדירות ומוגדרות באמצעותו, אז גם האובדן של בן זוג או של ילד הופך לסימן היכר, משהו שמצמצם מבחינה חברתית את מה שמותר לשתף - ועוד במוות עם אתוס, כמו במלחמה. נדמה שנוגה לוקחת את האנרגיה האטומית שמשתחררת סביב אובדן כזה, ואת הייאוש ואת חוסר השקט ואת הערעור של כל יסודות העולם הפנימי והחיצוני - ומתעלת אותם ליצירה. והיצירה לא רק מזקקת את הזהות שהייתה לה לפני שהייתה לאלמנה, אלא מרחיבה את זה לכיוונים יותר נוכחיים ופרובוקטיביים".
קומיקס עובד כמו זיכרון
הוצאת יוקה ספרים הצעירה הוקמה מתוך רצון להפוך את הקומיקס והספרות הגרפית לקול משמעותי בתרבות הישראלית. מאחוריה עומדת קבוצת "יוקה ומפלצות", מפעל תרבותי שנוסד לזכרו של גיא פרס, אנימטור ויזם שנפטר מדום לב. העורכת הראשית נטע גורביץ' והמנהל האמנותי אסף חנוכה, שמובילים את ההוצאה, הוציאו אחרי פרוץ המלחמה קומיקס בשם "היום שבו הכול השתנה - עשרה סיפורים משבעה באוקטובר". בין היתר נכלל בו גם סיפורו של עידו רוזנטל, עידו של נוגה, שאייר להפליא יונתן פופר.
ואז הם חיפשו קומיקס שיתמודד עם הטראומה הלאומית דרך הסיפור האישי, היומיומי, והגיעו אל פרידמן. "מה שהופך את הקומיקס למדיום שיכול להתמודד היטב עם טראומה וקושי זו העובדה שקומיקס מסנן המון מידע", מסביר חנוכה. "הקריאה בו נעשית דרך דגימה של רגעים, הקורא לא רואה את כולם, אלא מציץ לתוך רגעים מסוימים; יש שליטה בציר הזמן כשהקורא מדמיין מה קרה בין הפריימים. אני חושב שהזיכרון עובד בצורה דומה, דרך רגעים שנוח לנו לחבר לסיפור קוהרנטי. לקומיקס יש כוח לצמצם במידע אבל למשוך את הקורא לתוך הסיפור".
חנוכה מדגיש את הקשר בין הפרטי לציבורי כשדנים בשכול. "אנחנו רגילים שהשכול הוא משהו ציבורי, כי עידו היה גיבור ישראל ומת בקרב, עידו וכל שאר החיילים מתו בשביל להציל אותנו, ותמיד נדע את זה. אבל יש פה גם את הסיפור האישי. היכולת של נוגה לקחת את השכול אליה בחזרה, לנתק אותו לרגע מהלאומי ולהגיד מה היא מרגישה - יוצרת מבט מחודש על השכול הזה. בגלל שאנחנו מדינה עם כל כך הרבה שכול, לצערי חשוב שנבין את זה. הספר הזה חשוב בתוך התרבות הישראלית כיום".