אל''מ ט' / צילום: דובר צה''ל
מערך ההגנה האווירית הישראלי הוא בין נקודות האור העקביות במלחמת חרבות ברזל. ב־7 באוקטובר התמודד עם מטח פתיחה של חמאס שכלל יותר מ־4,000 רקטות, ב־14 באפריל עם מטח איראני שכלל מאות טילים בליסטיים וכטב"מים ועשרות טילי שיוט, וב־1 באוקטובר מול כ־200 טילים בליסטיים איראניים.
● טורקיה חזקה מישראל בכל היבט צבאי למעט אחד. עכשיו טראמפ מאיים לשנות גם את זה
● מנכ"ל רפאל: "מדינות רבות בעולם מתעניינות במערכת הלייזר"
אין מערך בעולם שהתמודד לאורך משך זמן שכזה עם עצימות שכזו. שיעורי ההצלחה גבוהים במיוחד, על אחת כמה וכמה בהתחשב בהיקף האיומים השונים ששוגרו לישראל, אך ההגנה אינה הרמטית ודווקא טיל בליסטי בודד ששיגרו החות'ים חדר אותה ופגע בנתב"ג.
האתגרים הסבוכים ביותר בהגנה האווירית לא טמונים בניהול הכוח בלבד, אלא גם בבניין הכוח. בצה"ל, מי שאמונים על כך זו מִנהלת מגן בחיל האוויר, שעוסקת בתכנון ומימוש מערכות. הם מנהלים את תכנון מערך ההגנה הרב־שכבתי (שכולל את מערכות חץ 3, חץ 2, קלע דוד, כיפת ברזל ומגן אור - מערכת ההגנה באמצעות לייזר שצפויה להפוך למבצעית ברבעון האחרון של השנה), וכן אחראים על הקשר עם המִנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון (מפא"ת) והתעשיות הביטחוניות בשביל לאתר פתרונות מיידיים או ארוכי טווח להגנה אווירית. בד בבד, הם נדרשים למצוא מענים לגילוי וזיהוי איומים כדי שמערכות היירוט תוכלנה להיות יעילות.
בשלוש השנים האחרונות מי שפיקד על מנהלת מגן הוא אל"מ ט'. בראיון בלעדי לגלובס לרגל סיום תפקידו, הוא מספר על חשיבות נשק הלייזר ("וקטור מרכזי בבניין הכוח"), על אתגר ההתמודדות עם הכטב"מים של חיזבאללה ("הם אויב חכם שלמד איפה נקודות התורפה"), על איכות המערכות הישראליות מול אלו בעולם ("זולות יותר, מוכחות, וטובות יותר") ומבהיר כיצד הוא תופס את הפתרון לאיום החות'י ("לא ניתן יהיה לפתור זאת בהגנה בלבד").
"חיזבאללה אויב חכם"
ט' מספר כי בתקופת המלחמה, נדרשו במנהלת מגן לשלב בין הצורך להביא פתרונות לטווח הארוך ולדאוג לתכנון ולמימוש התוכנית הרב־שנתית שכוללת נשק אנרגיה (קרני לייזר למשל), לבין הצורך בפתרונות מיידיים. "בתקופה של המענה לכטב"מים נדרשנו לתת פתרונות להיום. אתה מדמם יום־יום. אנחנו נדרשים להבין צורך מבצעי, למצוא את הפוטנציאל בתעשיות, לעשות חיבור. מעבר לכך, כל הזמן צריך לבחון ולשפר, כי המציאות משתנה מאוד".
איך ישראל הגיעה למצב שהיא עיוורת לכטב"מים של חיזבאללה?
"אין פתרון קסם, אם היה כזה היינו עושים. אירוע הכטב"מים היה לוחמה אדירה של הפעלת הכוח ובניין הכוח. עשינו התקדמות מטורפת, בסוף המערכה עם חיזבאללה לא היינו באותו מקום שבו התחלנו. זו בעיה מורכבת".
לדברי אל"מ ט', האתגר מול הכטב"מים משולש: בגילוי, בזיהוי וביירוט, משום שהם גם טסים בגובה נמוך וגם השח"ם (שטח חתך מכ"ם) נמוך. קרי, מידת ההחזר המכ"מי. "חיזבאללה אויב חכם שלמד איפה נקודות התורפה, וצלף בתוך החור. במשך תקופה ארוכה היינו במרוץ הגנה, ואף ששיפרנו את עצמנו - ראינו את הפגיעות בבא"ח גולני ובבית רה"מ".
האם לא הייתה מערכת מוכנה ל־7 באוקטובר?
"באוקראינה לדוגמה, המרחק בהפעלת מתקפות רוסיות שווה ערך למתקפת כטב"מים מאיראן לישראל. זה לא חיזבאללה, שנמצאים כאן על הגבול. אנחנו מתמודדים עם שוני מהותי בגבהי טיסה ובעומק בהגנה. חלק גדול מהנפגעים מהכטב"מים היו על קו הגבול, בתקופה שבה עוד לא הייתה התקפה - והיינו בקו הגנה. אם רוצים לגלות אז צריך להציב מכ"מים. שמנו אותם, ואז חטפנו טילי נ"ט וכטב"מים. סתמנו את החורים בשביל לתת מענה, אבל האויב, כפי שאמרתי, חכם. אי אפשר להצליח רק עם הגנה. כל עוד אתה רק מגן, זה חודר בסוף. בשלהי מבצע 'חיצי צפון' הגענו לגילוי של 100% מהכטב"מים של חיזבאללה. זה הישג, ואז האתגר היה הזיהוי. הכנסנו כלים כדי להקטין את התראות השווא".
האתגר השלישי הוא היירוט, שבו ישראל התבססה על כיפת ברזל. עם זאת, ככל שהכטב"מ טס בגובה נמוך יותר - כך קשה לכיפת ברזל ליירט אותו. לצד זאת, כל מיירט עולה כ־30 אלף דולר. "ראינו את התמונות של כטב"מים מקלקרים, אבל לא חסכנו שום מיירט להגנה על אזרחים. חיפשנו פתרונות מלמטה למעלה, קילפנו את 'וולקן' ממוזיאון חיל האוויר, עשינו אינטגרציה ושילבנו כמו באוקראינה יכולות תותחנים".
תותח וולקן, או בשמו הישראלי מחבט, הופעל על ידי מערך הנ"מ הישראלי מאז 1975. התותחים הותקנו על גבי נגמ"שי "זלדה" לצד משגר טילי סטינגר, מכ"מ, מערכת תצפית, מערכת מעקב ומחשב בקרת ירי. לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006, הוחלט לוותר על היכולת הזו - תוך הפניית תשומת לב להתקדמות הטכנולוגית.
"הוולקן עדיין בשלבי הטמעה, ואנחנו מבינים כי הכיוון הנכון אינו רק מיירטים, אלא גם נשקי אנרגיה, ואנחנו עובדים על כך מול מפא"ת", מספר אל"מ ט', בהתייחס למערכת מגן אור. יירוט באמצעותה צפוי להיות זול משמעותית (כ־10-5 דולר בלבד), אך היא לא חפה מחסרונות - בהם מידת היחלשות הקרן ככל שהיא מתרחקת מהמשגר והשפעת עננים, אובך וערפל על יעילותה. "הסיפור של לייזר ונשק אנרגיה זה וקטור מרכזי בבניין הכוח. זו כלכלת חימושים, שבה אין את המרוץ התמידי למיירטים. זה רלוונטי כלפי איומים בליסטיים וכטב"מים, וזה בתהליכי פיתוח ומבצוע. למדנו המון, קיצרנו עשרות שנות פיתוח לטובת הכנסת מערכות מבצעיות בקרוב".
האם אתה רואה בנשק אנרגיה כורח המציאות?
"זה הכרח, לא לוקסוס. הפתרון הוא משולב, אבל זה קשור לגיוון. גם לנשק אנרגיה יש חסרונות. אי אפשר לדבר רק על כיפת ברזל. צריך גם קלע דוד וחץ. יש מערכות נוספות שהבאנו, תותחים, אבל נשק אנרגיה הוא הכרח".
במהלך המלחמה, חיל האוויר, מפא"ת ורפאל הובילו תהליך פיתוח מואץ להפעלת מערכות היירוט החדשות באמצעות לייזר, ובאמצעותן יירטו לוחמי מערך ההגנה האווירית עשרות מטרות - בהן כטב"מים. אותם לוחמים ולוחמות למדו ופרסו בשטח את מערכות הלייזר, והביאו להישגי יירוט גבוהים במיוחד.
לצד פיתוח נשקי אנרגיה בעולם, אחת הטכנולוגיות החמות בעולם היא מערכות הגנה מתחום המיקרו־גל שמפותחות בחיל האוויר ובצי האמריקאי, וכן במגזר הפרטי. אמצעי תקיפה אלקטרומגנטיים לא־קינטיים אלו מנטרלים באמצעות מיקרו־גל רכיבים אלקטרוניים קריטיים לאמצעי התקיפה של האויב. בהם, לדוגמה, נחילי כטב"מים שיכולים במקבץ יירוט אחד ליפול יחדיו, וזהו יתרון מהותי על נשקי האנרגיה.
"בוודאי שמיקרו־גל יכול להועיל, בטח כשרוצים להתמודד רחב מול נחילים, אז אחד כזה מפיל כמה. הכיוון הוא ללכת אחד מול רבים, כשכיפת ברזל, למשל, זה אחד על אחד", מסביר אל"מ ט'. "כל מה שנוכל ללכת לאחד מול רבים, הוא הכיוון. זה עולמות של נשק מיקרו־גל, לייזר, ופולסים אלקטרומגנטיים. אלו מוצרים שהפיתוח יקר, אבל אחר כך עלות חייה של המערכת היא זולה ומאפשרת".
14 שנה ללא שיגור
ט' (45) גדל בחיפה, וכיום גר באזור המרכז. הוא בוגר תואר ראשון בהנדסה, בעוד שהתואר השני שלו הוא בפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית. את שילוב התארים החריג הוא מסביר כך: "זה מאפשר לי להסתכל על המציאות בזוויות שונות, ולשבור פרדיגמות. אנחנו בעולם רב־מציאותי, עולם דיגיטלי, והתואר בפילוסופיה מאוד עוזר לי בקבלת החלטות".
מפקד מנהלת מגן נשוי לעורכת דין, אב לשלושה אך עוד לפני כן - דור שני ללוחמי נ"מ. "אבא שלי היה ב־40 מ"מ", הוא מספר. כוונתו לתותח בופורס L-70 מתוצרת שבדיה, ששירת את צה"ל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. ט' התגייס בעצמו לנ"מ ב־1998, והתחיל כלוחם בסוללת פטריוט. כבר אז החל "הרומן" בינו לבין ציפייה לשיגורי טילים.
בתחילת דרכו בצה"ל, כשהיה לוחם בסוללה, ציפו לשיגורים של סדאם חוסיין, שלא התרחשו. ב־2003, הוא כבר היה מפקד סוללה כשחיכו לטילים של סדאם שהיה בשלהי כהונתו, וזה לא קרה. בשנים לאחר מכן הוא היה בהסבה, וב־2007 כבר היה מפקד סוללת חץ כשישראל הפציצה את הכור הגרעיני שהקים הדיקטטור לשעבר של סוריה, בשאר אסד, בדיר א־זור. ואז, שוב, הכוננות עלתה בתוהו.
בשורה התחתונה, במעין דיסוננס לאינטנסיביות המבצעית במערך ההגנה האווירית כיום, במשך כ־14 שנה שירת ט' ללא שום שיגור מבצעי. הפעם הראשונה הייתה בנובמבר 2012, במבצע עמוד ענן, כששימש כסמג"ד כיפת ברזל. "עד אז, חיכיתי במשך כ־14 שנה. בהיתי במסכים וחיכיתי שיקרה משהו, עד שהתרחש מטח הפתיחה לבאר שבע". המטח הגדול ביותר עד 2012 כלל חמש מטרות בו זמנית, אך הסמג"ד נדרש לנהל יירוט של 14 איומים. "תפעלתי את המטרות, ויירטתי אותן. התרגשתי מאוד", הוא מודה, אבל מסייג: "כיום, סג"מים עושים זאת עם יד קשורה מאחורי הגב".
לאחר מכן, הוא כיהן, בין השאר, כמג"ד קלע דוד - ופיקד על היירוט המבצעי ההיסטורי של המערכת ב־2018, כשזלגו טילים ממלחמת האזרחים בסוריה וגרמו לאזעקות בצפון הארץ. הגדוד בפיקודו שיגר שני מיירטים לעבר הטילים שנפלו בסוריה, ולא גרמו לנזק. "השיגורים הללו עזרו מאוד לשפר את מערכת הנשק", הוא מספר במבט לאחור בתור ראש מנהלת מגן. במידה כזו או אחרת, זה משקף את האיכות של התוצרת הביטחונית הישראלית ככלל ומערכות ההגנה האווירית בפרט, שהן "קומבט פרובן" - מוכחות בשדה הקרב - מה שהופך אותן ליעילות ולמבוקשות.
אם המערך הרב־שכבתי לא היה 100% כחול־לבן הייתה בעיה?
"חד משמעית", אומר ט' בפסקנות, תוך הפניית תשומת הלב לעלויות החימושים האמריקאיים שיקרים משמעותית מיירוט כיפת ברזל (כ־30 אלף דולר למיירט), קלע דוד (כ־700 אלף דולר), חץ 2 (כ־1.5 מיליון דולר) וחץ 3 (כ־2 מיליון דולר). "מיירט פטריוט פאק 3 עולה 6 מיליון דולר, אחרים עולים 13-12 מיליון דולר - והאמריקאים משגרים. זה לא שהם יותר טובים. איני איש שיווק של רפאל, התעשייה האווירית או אלביט, אבל הביצועים טובים יותר ממערכות אחרות בעולם".
"הגנה לא תנצח לבד"
הקצין הבכיר מזהה במערכות הישראליות כמה יתרונות: ההוכחה בשדה הקרב, המסירות של מהנדסי החברות הגדולות שעובדים לילות כימים לטובת עדכוני תוכנה ושיפורים, וכן הארכיטקטורה הפתוחה. כלומר, אפשרות לשילוב נדבכים מסוימים של המערכות הישראליות במערכות אחרות. "הקומבט פרובן הוא יתרון לתעשיות. במהלך המלחמה שודרגו עשרות גרסאות למערכות. אני יודע מה זה לשדרג אצל האמריקאים, עברתי את זה עם פטריוט - זו בירוקרטיה אמריקאית. למרות זאת ועל אף וטו טורקי בתוך נאט"ו, גרמניה בחרו בחץ 3, פינלנד לקחו קלע דוד, ומדינות נוספות מסתכלות. יצירת המערכות עם ארכיטקטורה פתוחה, היא כל מה שיפה במדינת ישראל: הגמישות והיצירתיות. עם ארכיטקטורה פתוחה לא חייבים לקחת שלם, כמו שמוכרחים בפטריוט וב־THAAD".
אם המערך כה טוב, למה הובאה מערכת THAAD לישראל?
"השותפות האמריקאית בהגנה היא עוד כוח, ביכולות המכ"מים ובכוח אש נוסף. כל מה שמביאים טוב ומאפשר גיוון. זו התפיסה הרב־שכבתית, עם סוגי פתרונות שונים. לכל מערכת נשק יש יתרונות משלה, והיא טובה במתאר מסוים".
"לאור גודל הפער והצורך בגיוון, שילבנו מערכות חדשות ישראליות", אומר ט'. "מה הצד השני עושה? מו"פ עלינו. הוא יורה דברים שלא בשלים מבצעית, כולל החות'ים. בהגנה אי אפשר לעשות את זה. לכן, עם הרבה עבודה הנדסית ראינו מה הפוטנציאל של התעשיות הישראליות. הסתכלנו מה יש במדפים של התעשיות במסגרת המעטפת של מפא"ת והבאנו. לא רק מערכות יירוט, היו גם סנסורים שדאגנו לאינטגרציה".
לקצין הבכיר יש עמדה ברורה לגבי הפערים הגדולים שניכרו בגבול הצפון בין הלחימה העצימה מול חיזבאללה לבין השקט הניכר מכיוון סוריה, בשלהי כהונת בשאר אסד. "בסוריה לא היה לנו אתגר בהגנה, ולמה? כי במשך יותר מעשור פעלנו שם כמעט קבוע. אסד היה מורתע, ולא הצטרף. כשנפל, דאגו לגרוע יכולות. הגנה לא יכולה לנצח לבד, הסיפור הוא של הרתעה והתקפה.
"לא פגשנו את חיזבאללה שהתכוננו אליו, בגלל סדרת המהלומות שספג, כשגם הוא היה שבוי בקונספציה. הוא לא הבין שהוא במלחמה עד המכות הקשות שחטף כוח רדואן, חיסולי חסן נסראללה, איברהים עקיל, חאג' מוחסן, והביפרים. הגנה לא יכולה לנצח. לכן, בתקופת ההגנה מול הכטב"מים עשינו את הכי טוב ועדיין חטפנו, כי כל יום עשינו הגנה. השקענו בשרידות ההגנה, מעשרות מיליוני שקלים עברנו למאות רבות של מיליוני שקלים על המון רבדים, כשהכל מתוצרת ישראל".
פרדוקס ההצלחה
האיום של חיזבאללה אמנם פחת משמעותית, אבל הלחימה בעיצומה. ט' מציין כי ארגוני הטרור ברצועת עזה ככלל וחמאס בפרט לא היוו בשום שלב איום טכנולוגי על מערך ההגנה האווירית. לעומת זאת, כפי שהשתקף במתקפות האיראניות באפריל ובאוקטובר, האתגר שייצר משטר האייתוללות היה במסות.
"פגשנו היקפים שעלו על התרחישים החמורים ביותר. אין אח ורע ל־14 באפריל, ליל ההגנה הטוב בהיסטוריה. ב־1 באוקטובר הם ירו פי שניים. מאז, במלחמת רוסיה־אוקראינה ראינו סדרי גודל דומים. חלק מהחיסרון בהצלחה זה שהאויב רואה אותה - ומנסה להתעלות. זה פרדוקס ההצלחה, ובעקבותיו אנחנו עובדים לשפר את היכולות וההתמודדות עם המערכות".
באשר למורדים החות'ים, אומר ט', הם לא מהווים אתגר טכנולוגי או מבצעי: "מקבלים את מה שמקבלים מאיראן בבודד. האתגר הוא מול הפיסוק - הם פותחים אותנו לאיומים ב־360 מעלות ואנחנו צריכים לתעדף".
יש הסבר לפגיעה דווקא בנתב"ג?
"אין הגנה הרמטית. זה חשמל, אלקטרונים שמתחברים. זה לא תמיד מצליח, והאחוזים עם תימן יפים. כל אירוע כזה מתוחקר לעומק, אנחנו עומדים על נקודות הכשל ומשפרים גרסאות. זה התפקיד של מנהלת מגן. ברור שלא רוצים להגיע לאי־הצלחות, אבל גם מתחקרים הצלחות. גם אירוע מוצלח שהאזרח מעודכן על יירוט, מסתיים בתחקיר אצלנו. התעשייה מגויסת על מלא לאורך כל המלחמה, התעשייה האווירית, רפאל ואלביט, הם ב'מושב האחורי' שלנו בתוך הקרונות ובתחקור. מורידים לוגים גם מאירועים מוצלחים, ואז מגלים שהיה טוב, אבל שעבור 200-100 איומים בו זמנית צריך לשפר. כולנו היינו שמחים אם לא היו יורים, אך זה מכין אותנו טוב יותר לאיראן".
האם מתנהל מול החות'ים מרוץ למידה?
"כן, אבל הסיפור של החות'ים הוא אחד הדברים שאגיד שבהפוך על הפוך משפר אותנו".
כיצד?
"עבור האיראנים, החות'ים הם שדה ניסויים לאיום ארוך טווח. הם עשו זאת מול סעודיה ואיחוד האמירויות. זה שדה ניסויים שבו זורמים מידע וטכנולוגיה. הם יורים את אותו אמל"ח, אבל גם אנחנו לומדים מזה, רואים ביצועים ומשתפרים. כל שיגור חות'י משפר אותנו מול איראן".
האם לחות'ים יש יכולת לטפטף טילים עוד זמן רב?
"בסוף, הפעלת הכוח הצבאי היא לא אינסופית. את הדבר הזה לא נפתור רק בהגנה. אפשר להתנהל עשור, אבל זו שאלה אסטרטגית איך מדינת ישראל רוצה להתנהל. האם אפשר לעשות פעולות ולחסל את הבטן? אני לא איש המקצוע לענות, אבל כנראה שצריך פתרון רחב".