שלט בטהרן עם תמונות הבכירים שחוסלו בתקיפה הישראלית / צילום: ap, Vahid Salemi
האם להרוס משטר באמצעות עריפה? באיבחה אחת? הפיתוי גדול. הוא טבוע במעמקי הצופן הגנטי שלנו, אולי מאז הקרב הבין־שבטי הראשון לפני, נניח, 10,000 שנה. עריפות חזרו ועבדו במרוצת המאות. בימי הביניים, מלחמות היו מוכרעות לא פעם בדו־קרב בין הגנרלים הניצים.
● האיראנים מאיימים ואירופה מהססת: כתף קרה מבריטניה, תמיכה מצרפת וגרמניה
● פרשנות | למה מתכוון טראמפ כשהוא שותק, כשהוא מלגלג, כשהוא מתרברב, כשהוא מזהיר
ואף כי מלחמות הסתבכו והלכו במרוצת הדורות, ומנהיגים חדלו להנהיג את צבאותיהם בשדה הקרב, אפילו מעצמות גדולות ניסו את השיטה מפעם לפעם. הניסיון המובהק האחרון נעשה רק לפני 22 שנה.
ארה"ב קיוותה שלא יהיה עליה להילחם מלחמה מלאה נגד עיראק, אם היא תחסל את סדאם ואת חוגו הקרוב בליל הפתיחה של פלישתה. ניסיון העריפה נעשה בחווה מחוץ לבגדאד. הוא לא צלח, אף כי אחדים מבכירי הפיקוד העיראקי נהרגו.
היש ספק שעריפות מוצלחות היו יכולות לשנות את מהלך ההיסטוריה? אילו היטלר חוסל אפילו שבוע אחד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יתכן מאוד שלא הייתה מלחמת עולם.
הניסיון לממש את ההזדמנויות של רגעי הפתיחה כרוך בסכנות עצומות, אבל הוויתור על הניסיון הוא בלתי נסלח. ההנחה החוזרת ונשמעת, ש"ישראל נכנסת 74 פעמים בתוך איראן" היא כמובן בלתי מעורערת. אבל ניצול של הזדמנות אינו רק פונקציה של גדלים גיאוגרפיים, ועוצמה אינה רק שאלה של קילומטרים רבועים.
מוסוליני ומחסומי הפחד
מספר היסטוריונים צבאיים חושבים לטעות גורלית את הפקרת צ'כוסלובקיה ב־1938, לא רק מפני שהיא הייתה ראויה לעזרה, אלא מפני שכוחה הצבאי העצמאי היה מעמיד את צבא היטלר במבחן חמור. יתר על כן, הפיקוד הצבאי הגרמני היה מוכן לחולל הפיכה צבאית נגד היטלר, אילו הדמוקרטיות היו מסרבות להסגיר לידיו את צ'כוסלובקיה, והוא היה עומד על פלישה. לצ'מברלין היה מידע על תסיסה בתוך הצבא הגרמני, אבל הג'נטלמן הבינוני הזה החליט שאי אפשר לשלוף מאכלת ביחסים הבין לאומיים ולתקוע אותה בגבו של בן־השיח.
דוגמא מפתה במיוחד היא נפילתו של מוסוליני, בקיץ 1943. הדיקטטורה שלו עמדה על מכונה 20 שנה ויותר. בתחילת יולי 1943, בעלות הברית נחתו בסיציליה. שבועיים אחר כך, המועצה הפשיסטית העליונה הדיחה את מוסוליני, והמשטר התפרק.
אילו היה לישראל יסוד ממשי להניח, שאקט עריפה יביא אלמנטים בצבא האיראני או במשמרות המהפכה להפיל את המשטר, האומנם אין זה מובן מאליו שהיה עליה לערוף, כולל את ראשו של המנהיג העליון? הדינמיקה האיראנית תוכל אז להשתנות בן לילה. תסיסה גלויה בכוחות הביטחון תוכל להסיר את מחסום הפחד ברחוב. ראינו מחסומי פחד מוסרים במצבים מהפכניים דומים, כולל באיראן עצמה בתחילת 1979; במהפכות האביב הערבי; ובמהפכות של מזרח אירופה לפני 35 שנה.
חבל שאלה השוללים עריפה מעיקרה עושים כן בדרגה של נחרצות, שאינה משרתת את צופי הערוצים שבהם הם מתראיינים. אולי מוטב שינסו לשתף את צופיהם במורכבות הבעיות במקום לסיים ויכוח בחבטת אגרוף (מטאפורית) על השולחן.
'מהפכות הצבע'
עצם השאלה של 'החלפת משטר' (regime change) אינה רק צבאית. יש לה צדדים פוליטיים בין לאומיים כבדי משקל. לפני 40 שנה, החלפת משטר הייתה כמעט דוקטרינה במדיניות החוץ האמריקאית. ארה"ב עזרה ב־1986 להפיל את הדיקטטורה של פרדיננד מרקוס האב בפיליפינים; זמן קצר אחר כך הופלה שושלת דובאלייה הידועה לשימצה בהאיטי; בני הזוג צ'אושסקו נפלו כמעט ארבע שנים אחר כך ברומניה.
אחת הסיבות החשובות ביותר למגמה האנטי־מערבית הגוברת של פוטין מתחילת העשור הראשון של המאה הייתה החשד שארה"ב ארגנה את 'מהפכות הצבע', שהניבו שינויי משטר באוקראינה, בגיאורגיה ובקירגיזסטן. הוא חשד שהוא הבא בתור. 'מהפכת צבע' נוספת באוקראינה, ב־2014, הביאה את פלישתו לחצי האי קרים ולמזרח אוקראינה, קרשי הקפיצה למלחמה הנוכחית.
היו כמובן גלי מחאות באיראן עצמה. הטענה על זיוף הבחירות ב־2009 הוציאה מיליונים אל הרחובות ('התנועה הירוקה'), ועוררה את הרושם שחילופי משטר מתרגשים ובאים. הנשיא החדש בארה"ב, ברק אובמה, נמנע אפילו מלהביע תמיכה מילולית, וטען שהבעה כזאת "רק תזיק" לאופוזיציה. המשטר דיכא אותה לבסוף.
הגל הגדול השני בא בספטמבר 2022, לאחר רצח הצעירה הכורדית מאהסה אמיני בידי מחלק המוסר של המשטר, לאחר שנתפסה ללא כיסוי ראש. גם שם מיליונים מילאו את הרחובות. גם שם חסרה עזרתו של אלמנט מזוין כלשהו במשטר כדי להנחית את מכת־החסד. מהפכות לא־אלימות מתקשות להצליח, אם המשטר שנגדו הן מתייצבות אינו חושש לסחוט את ההדק.
הסיבוב הבא של חילופי משטר בא ב'אביב הערבי'. המונים מילאו את הרחובות, מתוניס דרך בנגאזי וקהיר וגמור בדרעא ובחלב, וקראו "העם דורש את החלפת המשטר". הקריאה הפחידה לא רק עריצים ערביים, אלא עוררה פחד אוניברסלי. האם עוררה למשל את המשטר הסיני להכביד עוד יותר את עול הדיכוי, ולאסור גילויים טריוויאליים לחלוטין של עצמאות אישית.
"נשמיד אותם", או לא
הפופולריות של דוקטרינת חילופי המשטר פחתה במרוצת השנים, לצד ההתנגדות הגוברת בארה"ב לתפקיד פעיל מדי בזירה הגלובלית. דונלד טראמפ עלה לשלטון, פעמיים, גם בזכות התנגדותו ל'מלחמות הנצחיות' של קודמיו. זכויות אדם ודמוקרטיה אינן נמצאות על סדר יומו, כפי שחזרנו ונוכחנו במהלך מסעו בחצי־האי ערב. הוא הטעים שם את נחישותו שלא להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות זרות.
במאי 2019 הוא הכריז, בדברו על עתיד היחסים עם איראן, "אנחנו איננו מעוניינים בשינוי המשטר".
כאשר הורה להחריף את התקיפות על החות'ים בתימן, הוא כינה אותם, באמצע מרץ, "ברברים", והבטיח, "אנחנו נשמיד אותם". אבל דובר הפנטגון מיהר להודיע, ש"איננו עוסקים בהחלפת משטר במזרח התיכון". בתחילת מאי הוא סיים את מלחמת ההשמה, מפני שהחות'ים הבטיחו לא לירות עוד על ספינות אמריקאיות.
נטייתו ברורה: הוא אינו מתעניין במסעות צלב אידיאולוגיים, שאפיינו אחדים מקודמיו, בייחוד ג'ורג' בוש הבן. הוא גם אינו רואה סתירה בין שימוש מסיבי בכוח נגד משטר לבין נכונותו לעשות עסקים עם המשטר הזה. אדרבא, זה בסיס הגיונו.
מעניין שזה גם מה שהציע מזכיר המדינה קולין פאוול לבוש הבן מייד לאחר התקפת אל קאעידה ב־11 בספטמבר 2001. הוא דחק בו לחפש שותפים פרגמטיים בקרב הטליבאן במקום להפילם ולהחליפם בדמוקרטיה צרופה. הוא נדחה כמעט בבוז. חוכמה שלאחר מעשה מטעימה את צדקתו.
הבעיה באפגניסטן הייתה שהפלת משטר כשלעצמה לא הספיקה. נדרשה נוכחות קבועה כדי להבטיח את שיורו של המשטר המחליף. זה לא עבד באפגניסטן, מפני שגם 20 שנה לא הספיקו למשטר החדש לפתח בסיס תמיכה עממי.
איראן? היא עניין אחר. או לא.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר