עשן מיתמר ממתקן נפט באיראן, לאחר שנפגע בתקיפה ישראלית / צילום: ap, Vahid Salemi
מבצע "עם כלביא", או ליתר דיוק המלחמה, תיכנס במהרה לספרי הלימוד של האקדמיות הצבאיות בעולם על כיצד משביתים מערך הגנה אווירית של מדינה במהירות בזק. ברגע שזה קורה, בשדה הקרב המודרני, ניתן בקלות יחסית לגרוע יכולות התקפיות בהיקף נרחב - כדוגמת איום הטילים הבליסטיים של משטר האייתוללות.
● שאלות ותשובות | המערכת הישראלית שנמכרה במיליארדי דולרים החלה ליירט כטב"מים מאיראן
● המדינה שיש לה הכי הרבה מה להפסיד מהטלטלה בשוק האנרגיה
כל אזרח ואזרחית ישראלים יכולים היו לזהות במהלך היממה החולפת כי משטר האייתוללות עבר לכלכלת חימושים. ממטחים של עשרות טילים בליסטיים, לכאלו שכללו בודדים בלבד - אבל ביותר מטחים. זו תוצאה של גריעת יכולות ישראלית בקצב מסחרר, שבתוך ארבעה ימים האיראנים מגיעים למצב שהם נאלצים לבצע שיגורים בהיקפים שמזכירים יותר את אלו של החות'ים, שרחוקים יותר מישראל מהם. ההשתלטות המוחלטת של ישראל על המרחב האווירי האיראני היא אחת הגורמים לכך, משום שבחלק מהמקרים - משמרות המהפכה רוצים לשגר וברגע האחרון חיל האוויר מסכל זאת. או, לחילופין, אין להם את כמות המשגרים הנדרשת לטובת המטחים הגדולים שראינו בתחילת המערכה, או במתקפות באוקטובר ובאפריל.
כשרוצים להבין עד כמה המצב הצבאי של הרפובליקה האסלאמית חמור, צריך להביט על כמה גדול הפער בין הצהרותיהם לבין המציאות. הפער תמיד נמצא שם, אבל בימים האחרונים ניכר כי הוא מתרחב. מדברים על "אסטרטגיה חדשה", "יכולות שלא השתמשנו ומתחילים להשתמש" ומעל הכל מעבר לפייקים וללוחמת תודעה ירודה למדי שמעידה כי בשטח אין להם הרבה מה להציע מול כוחות הביטחון הישראליים.
למעבר של האיראנים יש יתרונות, אבל גם חיסרון ברמת ההגנה האווירית. ראשית, היתרון הוא הדבר החשוב מכל: כשמשגרים טילים ספורים, הרבה יותר נוח ליירט אותם. זה מתחיל במכ"ם שלא רווי באלמנטים ויודע להכווין בצורה יעיל, עובר למערכות ההגנה כמו חץ ו־THAAD שמסוגלות לפגוע בשיעורים גבוהים ולהפחית את הפגיעה באזרחים, במיוחד בעת מטחים קטנים, ומסתיים בכלכלת חימושים ישראלית שלא נדרשת לתספוקות בקצב כה מסחרר כמו לפני כן.
ההיבט של החיסרון משתקף מעוד סוגיה שהרגישו הישראלים היטב בלילה החולף: ההתרעה של פיקוד העורף הייתה הרבה יותר קצרה. כשטיל בליסטי משוגר, הוא פולט חום רב - מה שמאפשר למכ"מים לזהות אותו במהרה. כשמשגרים עשרות או מאות טילים בליסטיים, נוצר הרבה יותר חום, ומזהים אותם בשלב הרבה יותר מוקדם. לכן, זיהוי של טילים בודדים לוקח יותר זמן, ומשפיע על משך ההתרעה. לכן, אזרחי ישראל צריכים, גם עכשיו, להקפיד מאוד על הנחיות פיקוד העורף, ולא להיות זחוחים.
מכאן, דווקא כשאיראן על הקרשים, ישראל מוכרחה להפנות את תשומת־ליבה אל אסטרטגיית היציאה. להוציא את הזירה הלבנונית שבה ישראל הגיעה להפסקת אש עם חיזבאללה שיוצרת תועלת אסטרטגית, בירושלים לא הצליחו להביא בזירות נוספות לסיטואציה דומה - במיוחד ברצועת עזה שבה יש תחושה כאילו תשומת־הלב מנושא החטופים, החשוב ביותר במלחמת חרבות ברזל, נדחק הצידה.
עבור אסטרטגיית היציאה, ישראל מוכרחה להבין מה היא רוצה להגשים מהמלחמה באיראן. השמדת תוכנית הגרעין האיראנית היא חשובה ונכונה, אבל לא ריאלית ביכולותיה של ישראל לבדה. עבורה נדרשת התערבות של ארה"ב וכל עוד היא לא בעניין, עדיף לא ליצור ציפיות בקרב אזרחי ישראל כי יש ביכולתה לעשות זאת. בהיבט איום הטילים הבליסטיים, הפגיעה בטילים על הקרקע ועל אחת כמה וכמה במשגרים, יוצרת לאיראנים "צוואר בקבוק" שבו אין להם יכולת שיגור מאסיבית. ובכל זאת, בעת שרואים מדיווחים ב"וול סטריט ג'ורנל" וברויטרס כי בטהרן מעוניינים במשא־ומתן, צריכים להגביר את קצב התקיפות.
ההצהרות של כ"ץ לא עוזרות
ובסיכומו של דבר יש את שאלת הפלת משטר האייתוללות. אם ישראל חפצה במהלך כזה, היא צריכה את אזרחי איראן לצידה, וההצהרות שנשמעו כמו למשל, "איראן תבער" של שר הביטחון ישראל כ"ץ בוודאי לא מועילות. קו ההצהרות הישראלי מוכרח להיות מוכוון לרפובליקה האסלאמית בלבד, לעבר המשטר ולא לעבר "טהרן" או "איראן". יש כאן אחריות לאומית. התרבות הפרסית כוללת נימוסין, צייתנות, אפילו קורטוב של פחדנות - במיוחד 46 שנה לאחר המהפכה האסלאמית.
ישראל לא תנחית "משטר בובה" בטהרן בעצמה - לא מדובר במקרה דומה למצב שבו ארה"ב הפילה את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק ואת טליבאן באפגניסטן או רוסיה שעודדה הפיכות ברחבי אפריקה. הפיכה באיראן תוכל לבוא רק מהחברה האיראנית שחלקים בלתי מבוטלים ממנה סולדים מהמשטר. בעקבות זאת, ישראל צריכה להמשיך להביך את הרפובליקה האסלאמית עם יכולותיה הצבאיות, לשדר חוסן, ובישראל עצמה - ההנהגה מוכרחה לברור מילים.