תמונת לוויין של המתקן בפיראנשאהר, איראן, לאחר שנפגע מתקיפות אוויריות ישראליות / צילום: ap, Maxar Technologies
חיל האוויר הישראלי הצליח מאז פרוץ מבצע "עם כלביא" לפגוע קשות בתוכנית הגרעין האיראנית, אבל יש תשתית שאותה כבר מהרגע הראשון היה ברור כי ישראל לא תוכל להשמיד: מתקן העשרת האורניום בפורדו. הפצצות אוויריות ישראליות התבצעו שם בשבוע שעבר, אבל ברור כי לא התקרבו לפגוע בו משמעותית. על כן, החלטת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לתקוף לפנות בוקר (א') בפורדו הייתה כה קריטית.
● טראמפ מכנה את חמינאי "מטרה קלה" ודורש כניעה מוחלטת מאיראן
● נפט, נשק ומעמד בינלאומי: האינטרסים של רוסיה במלחמה בין ישראל לאיראן
זהו בסיס פעילות קריטי להתקדמות הגרעינית האיראנית, שבטרם המבצע הגיעה לשיא. הדוח הרבעוני של סבא"א הצביע, כי איראן הגיעה ב־17 במאי השנה לכ־408.6 ק"ג אורניום מועשר ל־60% - עלייה של 133.8 ק"ג מאז הדוח הקודם בפברואר.
עבור פצצת גרעין נדרשים כ־42 ק"ג אורניום מועשר לשיעור של 90%. כלומר, אם את אותה הכמות יעשירו לשיעור רלוונטי, לאיראן יהיה די אורניום לכעשר פצצות גרעיניות. מעבר לאורניום, הפער של איראן מפצצת גרעין טמון ב"קבוצת הנשק", הרכיב בנשק הגרעיני שמביא לתגובת שרשרת ופיצוץ. "שורר ויכוח בנוגע למשך הזמן שייקח לאיראן להרכיב פצצה, זה לא עניין של יום ולא שנה", אמר בשבוע שעבר ראש סבא"א רפאל גרוסי ל־CNN. "עם זאת, אנחנו לא יודעים, משום שייתכן כי איראן ביצעה פעולות סמויות".
חלק בלתי מבוטל מאותן פעולות סמויות קשות למתקן בפורדו שעבודות הקמתו החלו בתחילת שנות ה־2000, כשלסבא"א יש תמונות לוויין שמצביעות על בנייה ב־2002. כשבע שנים לאחר מכן, ניתן היה לראות כבר מבנה משמעותי מעל פני הקרקע, ככל הנראה יציאת מערכת האוורור. במקרה של פורדו נדרשת תשתית אוורור מסיבית שהרי לפי הערכות, אולם ההעשרה המרכזי נמצא בעומק של 90-80 מטרים מתחת לפני האדמה. עומק שלמדינת ישראל אין שום פצצה שמסוגלת לחדור אליו.
בעולם כולו, כולל נשיא ארה"ב ברק אובמה שחתם עם איראן על הסכם הגרעין ב־2015, הכירו למן השלב הראשון כי גודלו של מתקן העשרת האורניום בפורדו לא מתחבר לתוכנית שלום "למטרות אזרחיות" כפי שמשטר האייתוללות טוען לאורך השנים. אל גודלו מתווספות תמונות לוויין שמצביעות כי ישנן, לפחות, חמש מנהרות חפורות שמובילות אל המתקן, שסביבו מערך אבטחה משמעותי במיוחד.
חיסול המתקן מהאוויר
בארה"ב הפנימו כבר מזמן כי אין סיבה להעשיר אורניום ל־60%, אם לא שואפים להגיע לפצצת גרעין. העשרת אורניום היא פעולה בה לוקחים את האורניום, ומגבירים בו באופן משמעותי את שיעור האיזוטופ הבקיע, אורניום־235, שמהווה שבע אלפיות בלבד. לתחנת כוח גרעינית אזרחית שגרתית, נדרשת העשרה לשיעור 3%-5% - משמעותית פחות מכ־90%, שמשמשים לנשק גרעיני ולצוללות. לפי מיטב מומחי הגרעין, המעבר מאורניום מועשר מ־60% ל־90% אינו מהווה משימה מדעית קשה.
מנגד, משימה קשה היא חיסול מתקן העשרת האורניום בפורדו באוויר, ועבורה צריך את ארה"ב. זו מחזיקה את מטוסי B-2 ספיריט, מפציצים חמקניים אסטרטגיים שמסוגלים להטיל פצצות גרעיניות, מייצרת חברת נורת'רופ גרומן. טיסת הבכורה של המטוסים התבצעה בשנת 1989, ואלו נכנסו לשירות מבצעי כארבע שנים לאחר מכן. עד עתה, פעילותם עסקה בהטלת חימושים קונבנציונליים, כולל במהלך חילופי המהלומות האמריקאים עם המורדים החות'ים בתימן בחודש אוקטובר אשתקד. מוטת הכנפיים של המטוס עומדת על כ־52 מטר, אורכו כ־21 מטר, וגובהו כ־5 מטר.
המפציץ יכול לפעול בכל גובה, עד 50 אלף רגל, וטווח הפעולה שלו עומד על כ־9,600 ק"מ ללא תדלוק. במסגרת שליחת המסרים המאיימים לאיראן, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שלח כבר באפריל שישה מטוסי B-2 ספיריט לאי דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי, מרחק של כ־4,000 ק"מ בלבד מאיראן. הכוונה בעצם ההצבה הייתה ברורה למשטר האייתוללות, משום שכושר הנשיאה של B-2 עומד על כ־18.1 טונות. כל אלו מביאים לתג המחיר הגבוה והחריג במיוחד של המטוס: 2 מיליארד דולר.
כושר הנשיאה שלו מאפשר לו לשאת את GBU 57, הפצצה הקונבציונלית החזקה ביותר בתבל שמכונה "אם כל הפצצות". הייעוד של הפצצה הענקית שמשקלה כ־13.6 טונות וכולל חומר נפץ במשקל 2.4 טונות הוא להיות חודרת בונקרים. הפצצה גדולה במיוחד, באורך 6 מטרים, כשכושר הנשיאה של B-2 מאפשר לקחת שתי יחידות ממנה בכל תקיפה.
אותן שתי פצצות מסוגלות לחדור ראשית לעומק מתקני הגרעין האיראניים המבוצרים היטב באדמה, ורק אז להתפוצץ. אותם יעדים היווה עילה מרכזית לאמריקאים לפתח את הפצצה החריגה בתחילת שנות ה־2000, מתוך ההבנה כי תוכנית הגרעין האיראנית תיבנה עמוק מתחת לאדמה, במיוחד המתקן בפורדו.
ל־ GBU 57 לא היו שימושים מבצעיים עד היום. הייעוד שלו הוא כה קטלני שגם לא היה לאמריקאים צורך בכמויות גדולות ממנו, ועל כן היצרנית בואינג סיפקה ממנו, לפי הערכות, כ־20 יחידות בלבד בעשור החולף. בדומה לכל התחומים, מוצר ייחודי ללא ייצור סדרתי נרחב מביא למחיר גבוה במיוחד: כ־20 מיליון דולר. לצורך ההשוואה, טיל מתחום אחר, מיירט פאק 3 של פטריוט, עולה כ־6 מיליון דולר.