הנשיא בוש חוגג את ניצחונו על עיראק. המלחמה שפתחה לאיראן את המזרח התיכון / צילום: ap, PABLO MARTINEZ MONSIVAIS
בנימין נתניהו אומר, או לפחות מצוטט, שהוא הזהיר מפני סכנת איראן עוד לפני 40 שנה בספר שכתב על טרור.
אני מעלעל בספר הזה, שהיה אסופת מאמרים בעריכתו. אזהרה נוקבת מפני שאיפותיה הגרעיניות של איראן אמנם הופיעה שם, לא מפרי עטו, אלא מאת סנטור דמוקרטי בולט בימים ההם, אלאן קרנסטון מקליפורניה, שנתניהו התוודע אליו במהלך שירותו בוושינגטון. שם הפרק היה 'מדינת הטרור הגרעינית'.
● פרשנות | האיש שלימד את המיליארדרים לתת
● פרשנות | ישראל והמשטר האיראני: האם פעולה נגד ההנהגה תוביל למהפכה מבפנים?
הספר, שנתניהו כתב בשבילו הקדמה וסיום ("הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח"), היה אוסף של המי ומי בגלריית השמות של הנאו־קונסרבטיזם האמריקאי. אכן, מרשים מאוד היה פנקס הכתובות של נתניהו, שעתה זה התמנה לשגריר באו"ם. הוא היה אז איש החמודות של הימין הרייגניסטי, פרק שהביוגרפים המצוינים שלו נטו לימים להחמיץ. אני חושב שבטרקליני הנאו־קונס הוא הגיע אל פרקו, ופיתח את השקפות עולמו.
'השמרנים החדשים' רצו לחזור ולברוא את העולם בצלמה של אמריקה. השפעתם על התנהלות ארה"ב בעולם במשך כמעט 40 שנה הייתה מכריעה. ספק אם היה זמן אידיאולוגי יותר בתולדות מדיניות החוץ של ארה"ב. כל זה לא בדיוק הסתיים, אבל נתקע ללא תקנה על גדות החידקל, כאשר המלחמה נגד סדאם חוסיין בחנה וגם הפריכה את אמונתה של ארה"ב ביכולתה לשנות תרבויות פוליטיות באמצעות כידונים.
בחוכמה שלאחר מעשה כה מובן מאליו שהמאמץ ההוא היה מוּעד לכישלון. אבל בשעתו זה לא היה מובן מאליו. ג'ורג' דאבליו בוש התפתה לצאת למלחמה, שאמרו לו עליה כי היא תהיה קצרה וחסכונית. היא התחילה בסוף מרץ 2003. הטנקים התגלגלו אל בגדאד במהירות עוצרת נשימה. הבירה הערבית המוסלמית המפוארת ביותר של כל הזמנים נפלה בידי 'צבא הצלבנים' של ארה"ב (כך קראו להם המוסלמים) כמעט כלאחר יד.
בוש, אשר שירת לפנים כטייס במשמר הלאומי של ארה"ב, לבש מדי חיל אוויר הדוקים, חבש קסדה, והוטס בלוקהיד־וייקינג אל סיפונה של נושאת מטוסים באוקיינוס השקט, כדי להכריז שם, "ידן של ארה"ב ושל בעלות בריתה הייתה על העליונה". שלט ענקי, שעליו הבית הלבן התחרט מרה, הכריז "המשימה הושלמה".
בין חוראמשאהר לביירות
מלחמת השווא ההיא הייתה אסון עצום. היא התחילה את ירידת ארה"ב בזירה הבינלאומית, והיא פתחה את המזרח התיכון בפני התפשטות איראנית מזורזת. היא איפשרה את הפרוזדור הטריטוריאלי בין טהרן לביירות.
החזון שביסוד הפרוזדור נולד ב־1982. היו אז שני מאורעות, כמעט בוזמניים: במאי 1982, הצבא האיראני נחל ניצחון בקרב חוראמשאהר, והדף את העיראקים מאדמת איראן, שנה ושמונה חודשים לאחר פלישתם. מכאן ואילך, סדאם עבר להתגוננות נואשת.
חודש ופחות אחר כך, ישראל פלשה ללבנון מכוח הזיה אסטרטגית על שינוי פני המזרח התיכון במכה אחת. בדרך לביירות, אריאל שרון יסד את חיזבאללה.
מה מעניין שישראל לא הבינה את החשיבות ההיסטורית של צירוף המקרים הזה. בימים ההם, במחשבה האסטרטגית הישראלית עדיין משלה ההנחה שאיראן יכולה להיות בעלת ברית למעשה, אם גם לא להלכה, נגד הלאומנות הערבית.
בלאומנות ההיא נכרכו כמובן אש"ף והפלגים הפלסטיניים הרדיקליים. במאבק נגד הלאומנות היה מותר לעודד, במידה כזאת או אחרת, את הופעת חמאס וחיזבאללה. ישראל נתנה אז את ידה לקנוניה הפלילית הידועה בשם 'איראן־קונטראס', שכללה מכירת נשק לאיראן ופלירט מאחורי הקלעים עם 'המתונים האיראניים'.
משיכת הכתפיים
קשה להאמין שהיה דרוש לישראל כל כך הרבה זמן כדי לעמוד על אופייה המלא של סכנת הרפובליקה האסלאמית. הכישלון התודעתי של הימים ההם התארך ולבש צורות חדשות, כמו עודף ההדגשה על הסכנה הגרעינית. הוא הקל על העולם החיצון להתייחס בביטול אל תוכנית איראן להשמיד את ישראל, בלי קשר להעשרת אורניום.
במקום לחזור ולהתלונן במועצת הביטחון של האו"ם, במקום לגרור את איראן אל בית המשפט הבינלאומי בהאג ולהאשים אותה בתוכניות להשמדת עם, ראש הממשלה הציג דגם קרטון של פצצה גרעינית. התוצאה הייתה שכל "מוות לישראל" וכל "נעקור את הסרטן הציוני" התקבל במשיכת כתפיים, בחזקת מה שהאמריקאים קוראים Boys will be boys, זאת אומרת 'זה מה שיש, אל תעשו מזה עניין'.
משיכת הכתפיים ההיא הקלה על מליצי היושר של הסכמי גרעין מפוקפקים. כביכול, רק תוציאו את המרעום, והכול יבוא על מקומו בשלום, ברוח עצתו הנפסדת של ברק אובמה לסעודים "ללמוד להתחלק בשכונה" עם איראן. אובמה היה מוכן לוותר על סנקציות תמורת התחייבות איראנית שלא להעשיר, אשר תוקפה כבר היה פוקע גם אלמלא טראמפ הסתלק ממנה.
האם המלחמה הזו, שמהלומת הפתיחה שלה עצרה את נשימת העולם, תוליך את איראן אל שולחן משא ומתן, שממנו תיעדר לחלוטין הדרישה לסיים את מזימת הג'נוסייד?
הקריאה לסיים את המלחמה ב'דיפלומטיה' פוסחת על ישראל. איראן תישא ותיתן עם ארה"ב, או עם אירופה. ישראל תישאר מחוץ למעגל. זו נוסחה כל כך טבעית עד שאיש אינו טורח אפילו לציין אותה; אפילו ישראל אינה מנסה להעמיד את העולם על האבסורד של סיום מלחמה בלי השתתפות אחת משתי הלוחמות.
בשמי טהרן ואיספאהן ישראל חידשה את יכולת ההתרעה שלה, אבל היא עלולה להישאר בלי פירות ניצחון.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר