בתי עסק בשכונת ''טהרנג'ליס'', בלוס אנג'לס, ארה''ב / צילום: ap, Damian Dovarganes
סם ייבּרי מלוס אנג'לס אינו זוכר את המדינה ממנה נמלטה משפחתו כשהיה בן שנה, משום שהייתה חלק ממיעוט יהודי. אך הוא עקב אחר הפוליטיקה של האומה האסלאמית כל חייו, ותהה האם הרגע הזה, שמתרחש כעת, יגיע.
● ב-WSJ דווח על מלאי מיירטים הולך ואוזל. מה האפשרויות של ישראל?
● WSJ | טראמפ מגלה שקשה להביא שלום לעולם בוער
● WSJ | תוך 48 שעות בלבד: ההישג הזה של ישראל באיראן ייכנס לספרי ההיסטוריה
"החרדה שמולדתי היהודית תהיה במלחמה עם הארץ שבה נולדת קיימת זמן רב", אמר ייברי, עורך דין ופעיל קהילתי. "לראות את זה קורה באמת זה סוריאליסטי".
הסכסוך המחריף בין ישראל לאיראן מעסיק מאוד את האמריקאים ממוצא איראני בלוס אנג'לס, ביתה של הפזורה האיראנית הגדולה בעולם. עבור יהודים איראניים רבים, המלחמה מעלה זיכרונות מגירוש משפחותיהם. עבור חלקם, היא גם הציתה מחדש את מה שנראה זמן רב כחלום רחוק: איראן עתידית שהם יוכלו לבקר בה.
בשדרות ווסטווד יש קטע רחוב בן קילומטר וחצי, המכונה "טֵהרנְגֵ'לֵס", וכולל חנויות ספרים פרסיות, טרקליני עישון נרגילות, חנויות מכולת המוכרות מוצרים מיובאים מהמזרח התיכון, וסוכנויות לסיוע בהוצאת דרכונים עם שלטים בפרסית ובאנגלית. המבקרים ברחוב יכולים לשבת וליהנות מקבב עוף בבישול איטי על אורז זעפרן, ואז ללכת כמה מטרים כדי לקנות גלידה פרסית עם מי פרחי הדרים.
בחנות השטיחים הפרסיים של משפחתו, עמד השבוע יוני רדפר וסיפר על בריחתה המייסרת של משפחתו היהודית מאיראן בתחילת שנות ה-80, לאחר שהמהפכה האיראנית העלתה את האייתוללה רוחאללה חומייני לשלטון. בעת שנמלטו בלילה על סוסים, גערו מבריחי הגבולות הכורדים ברדפר בן ה-6 חודשים על כך שבכה, מחשש שהוא יגלה את מיקומם.
המשפחה התגוררה בתחילה בסן פרנסיסקו, ופתחה חנויות תכשיטים סביב רציף פישרמנ'ס וורף, ואחר כך עברה דרומה למרכז התרבות הפרסית הגדול יותר בלוס אנג'לס. "המקום הזה נועד עבורנו", אמר רדפר. אמריקאים רבים ממוצא איראני בלוס אנג'לס מתייחסים לעצמם כפרסים, וכך מקשרים עצמם למורשת התרבותית והלשונית שלהם ולא למשטר האסלאמי הנוכחי.
כמעט 200 אלף אמריקאים איראניים חיים באזור לוס אנג'לס רבתי, על־פי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין, מתוך כחצי מיליון ברחבי המדינה.
רבים בקהילה זו בלוס אנג'לס מגיעים מקבוצות מיעוטים נרדפות באיראן, לרבות יהודים, נוצרים, אשורים ובהאים. מאחר שגלו, למעטים מהם יש עדיין בני משפחה באיראן או שחזרו לשם אי פעם. על־פי הערכות מסוימות, האוכלוסייה היהודית מעולם לא מנתה יותר מ-100 אלף איש במדינה בת 35 מיליון התושבים שלפני המהפכה; כיום, האוכלוסייה היהודית באיראן מונה ככל הנראה פחות מ-10,000.
"הייתי רוצה מאוד לבקר באיראן החופשית יום אחד", אמר סיאמאק קורדסטאני, שמשפחתו עזבה את איראן כשהיה ילד צעיר בסוף שנות ה-80, כדי להתיישב בלוס אנג'לס. "אני מקווה שזה יקרה בימי חיי". הוא מדמיין ביקור באתרים ארכיאולוגיים ותרבותיים מפורסמים, כמו חורבות הארמון בפרספוליס וקברו של כורש הגדול, סמל לידידות בין העם היהודי לעם האיראני.
קורדסטאני, שעובד בתחום מדיניות החוץ הממשלתית, אמר שהוא וחבריו חגגו, כאשר ראו כיצד הסמלים של דיכוי מדינת איראן נפגעים מן ההפצצות האחרונות, כמו מטה הטלוויזיה הממלכתית האיראנית ומשרדי ממשלה אחרים.
"העם האיראני רק צריך להיות מסוגל לנשום שוב"
הקהילה האיראנית בלוס אנג'לס החלה להיבנות בשנות ה-70, כאשר גלי סטודנטים הגיעו ללמוד ב-UCLA ובאוניברסיטאות אחרות. היא גדלה לאחר המהפכה, עם משפחות שהגיעו בהמוניהן, ועד מהרה נולדה טהרג'נגלס. יש האומרים שמזג האוויר של לוס אנג'לס, ואפילו התנועה בעיר, היוו את גורם המשיכה אליה, משום שההרגשה בה הייתה דומה לזו שבטהרן. אך קוואן האריס, פרופסור חבר לסוציולוגיה באוניברסיטת UCLA, מכנה זאת מיתוס. כדי להדגים זאת, הוא מציין שבטהרן יורד שלג.
האריס, מצדו, מייחס את הבחירה בלוס אנג'לס להגירת שרשרת טיפוסית: הקבוצה הראשונית של המהגרים משכה את חבריהם ואת קרובי משפחתם, והקהילה גדלה. רבים הפכו לרופאים ועורכי דין, פתחו עסקים או השקיעו בנדל"ן. רדפר, שהמשטר האיראני גזל את כל פרנסתו של אביו לפני שעזב את איראן, תיאר את הצלחת קהילת המהגרים האיראנים כ"חיים באמת את החלום האמריקאי".
האמריקאים האיראניים בולטים בקהילה האזרחית, במיוחד במערב לוס אנג'לס. עורכי דין ואנשי עסקים נשארים בקשר זה עם זה, באמצעות קבוצות כמו לשכת המסחר האמריקאית-איראנית ולשכת עורכי הדין האמריקאית-איראנית.
אמריקאים איראניים מבוורלי הילס זכו לפרסום בכלל ארה"ב בתוכנית ריאליטי ארוכת־השנים של בראבו, "Shahs of Sunset", שהפנתה זרקור אל הזוהר ואל הקהילה המלוכדת בחייהם של חבורת צעירים שמשפחותיהם היו חלק מהתפוצה.
ראשת עיריית בוורלי הילס, שרונה נזריאן, סיפרה על הגעתה לארה"ב עם משפחתה, שהיא יהודית, לאחר שנמלטו מרדיפות דתיות באיראן. הצפייה בסכסוך כואבת, אך נזריאן רואה בפעולות ישראל "מאמץ מקדים למנוע אסון פוטנציאלי", ולא התקפה על העם האיראני, היא כתבה באימייל השבוע. אך "שינוי אמיתי באיראן חייב לבוא מהעם שלה, האנשים שממשיכים להפגין אומץ יוצא־דופן תחת דיכוי", כתבה.
ייבּרי אינו שמח לראות איראנים חפים מפשע לכודים במלחמה, אך הוא רואה בהתפתחויות הנוכחיות פוטנציאל להפוך ל"אירוע של חומת ברלין, רגע בהיסטוריה שיכול לשנות את העולם". הטלפון שלו מצלצל ללא הרף מהודעות טקסט ומצ'אטים בוואטסאפ עם חברים שמחליפים ביניהם עדכונים וסרטונים, ומשתפים את חלומותיהם על איראן חופשית.
הוא מקווה להריח יום אחד את האוויר באיראן, לטעום את הפירות הגדלים בה ולשמוע שירה ברחובות, כמו בסיפורים שמשפחתו סיפרה לו. בשנת 2007, הוא הקים ארגון,"30 שנה אחרי", כדי לסייע בתיעוד החוויה של היהודים האמריקאים־איראניים ולערב את הקהילה באקטיביזם אזרחי.
העם האיראני, הוא אומר, "רק צריך להיות מסוגל לנשום שוב".