שבוע הספר בתל אביב בימים שקטים יותר. חמצן למו''ל / צילום: כדיה לוי
סופרים ואנשי ספר הם מאמינים גדולים במטאפורות. כלומר, באפשרות של העברת משמעות מנושא אחד לאחר, על מנת לבטא רעיון באופן ציורי. המטאפורה של טיל שפוגע בלב תל אביב ומוציא להורג את שבוע הספר רק ממחישה את מידת האסון. במסגרת החבטות הגדולות והמכאיבות שעוברות על הלב והנפש של כולנו, נח על משכבו בשוליים אירוע ציבורי ותיק שנחשב למוסד. ולא סתם מוסד, אלא מוסד כתוב עברית. כזה שכונן לאורך מאה שנה את אופייה התרבותי של מדינת ישראל.
● משבר אמצע החיים בפרבר ניו יורקי ורומן כואב על חיפוש זהות: 6 המלצות רותחות לשבוע הספר
● האם לספרים יש עוד כוח? הצנזורה האמריקאית עליהם מעידה שכן
נדמה כי ביטולו הנוכחי של שבוע הספר נוכח המצב הביטחוני מהווה מכה אנושה לענף הספרים ולתרבות בישראל. ספוילר: כתבה זו אינה נבואת זעם כי שבוע הספר לא יחזור לפעול במתכונתו החיובית בעתיד. בדיוק כמו נבואות הזעם השגויות שהמלחמה הבלתי נסבלת - שהפכה לשגרת חיינו בעשרים החודשים האחרונים - לעולם לא תסתיים. מלחמות תמיד מסתיימות. וספרים, גם בתקופות השחורות ביותר בהיסטוריה, תמיד נכתבים. אך בשולי שרשרת האסונות הנוראיים שמתרחשים פה, אי-קיומו של שבוע הספר רגעים ספורים לאחר שהתחיל, מעלה שאלות מהותיות על עתידו של שוק הספרים, שממילא נאבק להרים את ראשו מעל למים.
וכפי שהיטיבה לנסח את הפגיעה הכלכלית המו"לית העצמאית שירה חפר, מייסדת ועורכת ראשית של הוצאת לוקוס: "והנה אנחנו, ההוצאות לאור, שבחודשים האחרונים עמלנו ושקדנו והפקנו ועמדנו בתור בבתי הדפוס כדי שיהיו מספיק ספרים לשבוע הספר, השבוע האחד בשנה שבו אנחנו פורחים באמת, פוגשים אתכם, מדברים על הספרים, מתמלאים אנרגיה וחולקים את אהבתנו לספרות, נותרנו עכשיו עם הארגזים המלאים, החשבוניות מבית הדפוס ודוכנים מפורקים. 'נזק אגבי' יקראו לזה".
הנזק האגבי מוערך בהפסד ישיר של עשרות אלפי שקלים למו"ל בסדר גודל קטן או בינוני, ולמאות אלפים למו"לים הגדולים.
מתי קראת ספר
הקשיים הכלכליים העצומים של שוק הספרים העברי החלו אי שם בתחילת שנות האלפיים. אז התפשט דואופול רשתות הספרים השולטות בענף, צומת ספרים וסטימצקי, ושמבצעי "ארבע במאה" שכוננו שחקו את תגמולי הסופרים והמו"לים באופן בלתי הפיך. בשנת 2015, בעידודה של שרת התרבות דאז מירי רגב, בוטל הניסיון לחוקק בישראל חוק ספרים (שכונה "החוק הצרפתי", בהשראת חוק הגנת הספר בצרפת) שיקבע מחיר בסיס מוגן לכל כותר חדש ויאזן את המצב. באותה השנה נטפליקס ודומותיה השתלטו על תודעת שעות הפנאי של כולנו, בדיוק בזמן שהקידמה הזריזה דאגה להתקין איבר נוסף בגופינו: סמראטפון משוכלל הפולט באופן מיידי תכנים זמינים, מותאמי צריכה, שצמצמו את סבלנות הקריאה של רבים מאורך של ספר לאורך של פוסט.
תעמיסו על הנתונים הללו שלוש שנות קורונה, עוד שנה וחצי של שסע חסר תקדים בעם ומחאה ברחובות, והטראומה ששברה את לב עם הספר - 7 באוקטובר אסוני ומזעזע, שבימים האחרונים התגלגל לכדי חזית מבעיתה מול איראן. מכאן שהשאלה מתי קראת ספר לאחרונה יכולה לתפוס את רוב הציבור - שבילדותו דווקא צרך ספרים בקצב בינג' וצלל לסיפור עמוק פנימה במטרה שלא יגמר לעולם - עם התשובה הריאלית: בתוך כל ההישרדות הזאת, מי זוכר מתי קראתי ספר בפעם האחרונה. ובימים שהמציאות הישראלית הפכה לסרט אימה, חטופים נמקים במנהרות עזה, חיילים מתים בקרבות, טילים בליסטיים הופכים בני אדם ובניינים לאבק - בחיאת, מה קשור בכלל שבוע הספר?
הלידה: אקט חתרני-יזמי
נחזור 101 שנה אחורה. לימים שהמדינה שלנו הייתה רק חזון של מהגרים פוליטיקאים (כמעט כולם היו סופרים, אגב), סוג של חלום מדומיין. בוקר אחד בשנת 1926, ברכה פלאי, מו"לית, פעילה ציונית ומייסדת הוצאת מסדה, יצאה מביתה לרחוב רוטשילד שבתל אביב, והקימה באקט חתרני-יזמי שמצדיק סרט דוקו, דוכן ספרים ציוני לעוברים ושבים, על שולחן מתקפל קטן. פלאי, שהייתה אקטיביסטית ציונית וגם אישה בעלת עסק שעליו להזרים מזומנים, ראתה בתחיית השפה והספרות העברית יסוד מרכזי בבניית אומה יהודית ריבונית. במילים אחרות, פלאי האמינה שבלי ספרים בכל בית, לא תוכל לקום פה מדינה. בפועל היא מכרה את הספרים שלה לעוברים ולשבים באופן ישיר, ללא עמלת תיווך סוכנים, וכל עותק כרוך שנמכר ייצג את התגשמות המפעל הלאומי.
לאור הצלחת המיזם ייסדה ההסתדרות הציונית דאז את "ועד הספר העברי", ששם לעצמו למטרה לקדם ולפתח את זירת הספרות בלבנט, לעודד קריאה בעברית ולחשוף את הציבור לסופרי התקופה, הכותבים בשפה ששנים ספורות קודם, כמו מומיה מושתקת, קמה לתחייה. כל הטוב הזה התרחש באזור גיאוגרפי נפיץ שאז שלטו בו הבריטים, והיום נקרא מדינת ישראל. בשנת 1926 בכל שטח פלשתינה א"י חיו 80 אלף תושבים בלבד (חברו ביחד את תושבי נתיבות וחריש ואולי תגיעו) שרק שני אחוזים מהם בכלל ידע לקרוא עברית.
לסגור את המינוס
נחזור להווה. שבוע הספר, שהפך ברבות השנים לחודש הספר העברי, נתפס כנקודת ציון חשובה עבור תעשיית הספרים. ראשית, הוא מספק במה לסופרים כותבי עברית. שנית, הוא מעודד את הציבור לרכוש ספרים חדשים. שלישית, הוא גדוש במפגשים עם סופרים ובאירועי ספרים המתוקצבים על ידי משרד התרבות, וברגעיו האידיאליים מהווה חגיגה קולקטיבית שמפנה את תשומת הלב למילה הכתובה. אך ישנה גם סיבה רביעית. מבחינה מספרית, שבוע הספר מהותי בעבור המו"לים כדי לסגור קצת את המינוס. לנסות ולאזן את מצבם הכלכלי המאתגר ולהמשיך להחזיק בעסקים שלהם בעולם הולך ונעלם, שבו הם נלחמים על הפקת ספרי קריאה כמוצרי תרבות.
אם מכירה של ספר בצומת ספרים או סטימצקי במחיר של כ-70 שקל לצרכן משאירה אותם במקרה הטוב עם כ-24 שקל הכנסה ביד (ממנה עליהם להפריש עוד הוצאות תמלוגים ו/או שכר לסופר, לעורך או למתרגם) שבוע הספר, שאינו נסמך על סוכני תיווך אלא מאפשר מכירה ישירה לקורא, משאיר אותם עם הכנסה שפויה יותר - כ-50 שקל פר ספר כזה, לאחר הוצאות תחזוקה וההפקה.
במצב הישראלי המעורער, שבוע הספר כבר לא מצליח למשוך אליו כמות גדולה של מבקרים כשבעבר. אם בשנת 2015 ביקרו ביריד כ-200 אלף איש, הציפייה לשנת 2025 הייתה במקרה הטוב, לרבע מכך.
מיזם תרבותי אלטרנטיבי, המתקיים בשנים האחרונות לצד שבוע הספר הממסדי, הוא יריד שבוע הספר העצמאי. משתתפות בו בכל שנה כמה עשרות הוצאות ספרים קטנות ועצמאיות, שברובן לא מוכרות את ספריהן ברשתות הספרים אלא רק באתרים שלהן, ברשתות החברתיות ובחנויות הספרים הפרטיות הבודדות. שבוע הספר מבחינתן הוא הזדמנות להגביר את מכירותיהן, שיסתכמו בעשרות ואולי מאות עותקים, ולהכניס קצת אוויר לצינור הנשימה החנוק של המו"ל.
כיום יותר ויותר מו"לים מתפרנסים לא ממכירות ספריהם, אלא מהמימון הפרטי שהם גובים ממחבריהם או מתמיכה מקרנות תרבות ספורות. בלי קשר למה חושבים המו"לים ואנשי התעשייה על טיימינג התקיפה באיראן, ניתן לומר בפה מלא שכל מו"ל בישראל הוא אקטיביסט פוליטי - משום שהוא נלחם לשמר את תרבות הקריאה והשפה העברית מול מציאות ביטחונית, כלכלית וחברתית בלתי סבירה. בדומה אולי לימים התמימים של ברכה פלאי והדוכן.
בימים אלה, ענף הספרות מספק פרנסה צנועה לכמה מאות אנשים הנחשבים לתעשייה מוחלשת, מתמודד עם קידמה דיגיטלית שסוחפת את קהל הקוראים המצומצם, ומחפש בנרות ובדוחק דרכים חדשות להמשיך וליצור. אך מה לענף הספרים אל מול הצרות הגדולות והאימתניות שהקוראים הפוטנציאליים עומדים תחתן, בדמות פצצות איראניות במשקל 15 טונות. שבוע הספר העברי, שהתחיל בשגרת מלחמה אחת ונגמר בירידה למקלט אל מלחמה אחרת, הוא כבר לא פעולה תרבותית שבלעדיה לא תוכל להתקיים פה מדינה.