שי אספריל / צילום: שלומי יוסף
על מה חושבות דמויות ספרותיות רגע לפני הבגידה? אולי על דימוי הגוף שהתערער, על הקמטים הנקווים בצדי הפנים? על פיצוי הולם עבור שנים שחוקות של זוגיות, או על הרצון לחוות תשוקה סוחפת ושוב להתאהב? בכלל לא בטוח. על פי הסופר שי אספריל, דמויות ספרותיות חושבות על כוח, נקמה, וכסף, ורואים בבחירות מוסריות פגומות סמל סטטוס מעמדי.
● האם לספרים יש עוד כוח? הצנזורה האמריקאית עליהם מעידה שכן
● משבר אמצע החיים בפרבר ניו יורקי ורומן כואב על חיפוש זהות: 6 המלצות רותחות לשבוע הספר
אספריל (מחבר הרומנים "השופט״, ״אילו נולד איטלקי״) הוא סופר בעל כישרון כתיבה מובחן, שנע בכתיבתו בין הדרמה הריאליסטית לז'אנר המותחן הפסיכולוגי. יצירתו מטפלת באופן ישיר בקונפליקטים מוסריים, לרוב של הגבר האינדיבידואל בחברה הישראלית כשזה ניצב מול סוגיה אקוטית. דמויותיו עומדות על דרך קבע מול בחירה הרת גורל שעתידה לשנות, לטוב או לרע, את חייהם, עד לפסקה האחרונה ברומן.
בספרו החדש ״חבר קרוב״ הוא לוקח צעד קדימה אל עבר מרחב האופל, כאשר הוא מציב בפתיחת העלילה דמות של אישה מצליחה שתצטרך לבצע בחירה מוסרית בלתי אפשרית. אם נדפדף אחורה בזמן לדמות האישה המכוננת הראשונה בספרות העברית שנכתבה על ידי גבר, ניזכר בקולה המקורי של חנה גונן המדברת בגוף ראשון ברומן המונומנטלי של עמוס עוז, ״מיכאל שלי.״ בניגוד לעוז, אספריל בוחר לתווך לקורא את גיבורתו האישה דווקא בגוף שלישי, זאת על מנת לזגזג בינה לבין דמות של גבר, שהוא אחד ממאהביה. אסף, מורה לפסיכומטרי אל-הורי וחתיך, גבר עמו מנהלת אותה האישה, שירלי, יחסים מיניים, שכטבעם של קשרי תשוקה אסורים ובורגניים, מתחילים ונגמרים. בסופם, בלי יותר מדי ספוילרים, מצוי סוד מאוד אפל.
אישה שמשחקת "במגרש של הגברים"
שירלי היא יועצת אסטרטגית תל אביבית, נשואה ואם לשניים, רגע לפני גיל ארבעים, שבנתה קריירה משגשגת בעשר אצבעות מלוכלכות. במקצועה היא מסייעת לדמויות מפתח במשק הישראלי (גברים בלבד, לרוב מנכ״לים חשובים או בעלי הון) לצאת ממשברים אישיים ומקצועיים אליהם נכנסו מכורח תפקידם או מתוך שיכרון כוח. תמורת תשלום גבוה, שירלי מעניקה להם עצות מניפולטיביות, שנמצאות רחוק מאמות המוסר הנורמטיביות, לשם הישרדותם. בעלה אהוד עסוק רוב הזמן בתזונה ובספורט שלו, וכבר שנים לא מתעניין בה, מה שגורם לה להשקיע בעצמה, להרוויח עוד כסף ולהיכנס למיטה עם מאהבים שונים.
״די מהר תפקידה החדש נתן בה את אותותיו", כותב אספריל. ״היא התחילה ללבוש ולנעול מותגים, פינקה את עצמה באאודי חדישה בליסינג והחליפה את הדגם והצבע שלה בכל שלוש שנים. הוריו של אהוד, שני זקנים חמוצים שלא מבינים דבר מחוץ לתחום המחקר שלהם במדעי הרוח, עיקמו פרצוף. הם לא יכלו לתפוס שהרכב וגם הרכוש והאקססוריז נדרשו לה כיועצת למנהלים בכירים, וראו בה נובורישית שנוהה אחרי מותגים. ואיך יבינו? הם עצמם ירשו דירות ועבדו באוניברסיטה ומעולם לא נדרשו לפלס את דרכם בעולם העסקי, ולכן לא ידעו שהמגזר שאיתו עובדת מסתכל על כל המותגים האלה ורואה בהם סימן להצלחה". בציטוט זה, לצד עוד מקומות ברומן, מקשר אספריל בין הדרישה לחיבה ולתשומת לב מינית למעמדה של אישה עובדת המשחקת "במגרש של הגברים", ולמעמדה החברתי-כלכלי.
בהמשך, כששירלי תוהה בינה לבין עצמה מדוע אינה מתגרשת מבעלה שכבר תקופה ארוכה לא ישן איתה באותה מיטה, ובוחרת לבגוד בו, נותן על כך את הדעת המחבר: ״משהו בתוך שירלי הבין כבר אז שבסופו של דבר אנשים לא מתחתנים מתוך אהבה, אלא כדי להרגיש שהם חלק מתפקד בחברה. במובן הזה, הם בוחרים את מי שיכול להתאים לפוזיציה החברתית שהם מבקשים לעצמם". אך חייה של שירלי מגיעים לאסקלציה כאשר היא נאלצת לעמוד שוב מול סוגיה מוסרית אפלה, אחת שיכולה להרוס את חייה ומעמדה.
ברומן זה מציב אספריל את השילוש הקדוש של החברה הבורגנית הישראלית (הרומן מתרחש בתקופת הקורונה, ובמובן זה מוזר ונעים ולקרוא על תקופה אחרת שכמו התרחשה כאן, רגע לפני המלחמה) המורכב מכסף, מעמד ותאוות בשר, אל מול שאלה מוסרית הדורשת מן הדמויות ומן הקוראים גם יחד, להכריע מהו הדבר הנכון לעשות. המצב מסתבך עוד יותר כשלמרחב הסיפורי נכנסת גופה, ואסף ושירלי מוצאים את עצמם נפגשים מחדש, תלויים זה בזה וחולקים בעיה.
כמיהה לציפרלקס וטרדות ישראליות
כמחצית מפרקי הרומן מופנים לתודעתו של אסף, ולהתמודדויותיו השונות עם טראומת עבר משפחתיות, עם קשיים רומנטיים ועם הקריירה המדשדשת שלו כמורה לפסיכומטרי שהופך לסופר צללים לבני האלפיון העליון. ״אט-אט, בקצב השמור לתובנות מודחקות, התחיל להבין את מקומו האמיתי בשוק העבודה. הוא גבר בן ארבעים וארבע, וזה כלשעצמו חסרון גדול, ואין לו כישרונות מיוחדים למעט הדבר שעשה״. אספריל מיטיב לעבור, בגוף שלישי ובקול מחבר מנוסה ובוטח, בין התודעות השונות של שירלי ואסף, אשר אף שהם כל כך שונים זה מזה, עסוקים שניהם ללא הרף באופן שבו החברה הישראלית תופשת אותם, ובמובן זה הם מנותקים רגשית מרצונותיהם האמיתיים.
אספריל מצביע על נקודה מקורית: האותות שמותירה החברה הישראלית, המוקירה הישגים קפיטליסטיים, על נפשו של האינדיבידואל. רגעי העונג בקריאת הספר הזה טעונות בכירורגיה הנטורליסטית, ההומוריסטית והסרקסטית שבה הוא מתאר, למשל, את ההכנות הגופניות של שירלי, הכוללות מריחת תכשירי טיפוח ועיצוב הגוף לקראת פגישה עם עוד מאהב, או הכמיהה התלותית שלה אחרי כדורי הציפרלקס והוואבן, את טרדותיו הישראליות כל כך של אסף הנוגעות למשכורת נכנסת של שכיר או עצמאי, ובעיקר - הפוקוס על תיאורי המין הייחודיים, הבלתי מתפשרים, ומלאי החמלה הנעים בין תיאור פנטזיות פורנוגרפיות לכישלונן בין סדיני המיטה.
אך מתחת לשכבה זו נדמה כי אספריל מושקע רבות בעלילה המתח שברא, ופחות באיפיון הפסיכולוגי של דמויותיו ובזיקוק הפן האנושי של בחירותיהן, עד שאלו נשארות מנוכרות ומרוחקות מעט מנפשו של הקורא. התוצאה היא רומן עלילתי מאוד, מותח לפרקים, שמציב בקדמת הבמה דילמות מוסריות מקוריות, אך אינו ״משתמש״ עד הסוף בפגמים האנושיים של דמויותיו, על מנת להעניק לקורא תובנה חדשה על נפש האדם.