הפור נפל. שש פצצות חודרות בונקר ו-30 טילי שיוט שמו קץ לניחושים ולספקולציות של הימים האחרונים. סביר שנלמד בימים הבאים שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ גמר אומר לתקוף את פורדו עוד בשעות הראשונות של התקפת ישראל, לפני עשרה ימים.
● שלב חדש במערכה: ארה"ב תקפה בפורדו ובאתרי גרעין נוספים
● ארדואן מסתכל על איראן, וחושש מגורל דומה
● 400% בממוצע: מה היה קורה אם לתל אביב היה מדד ביטחוני
אין זאת אומרת שההיסוסים ולוחות-הזמנים ("בתוך שבועיים") היו בהכרח העמדת פנים. דרגה של היסוס מתחייבת בכל החלטה מן המין הזה. גנרל אייזנהאואר לא ידע אם יורה על הפלישה לאירופה ב-1944 עד שעות אחדות לפני שהתחילה.
הדרמטיות של ההתקפה האמריקאית אינה צריכה הסבר. טייסת אמריקאית חצתה את העולם כמעט בהיחבא, הערימה על רוב המשקיפים, וכנראה גם על רוב שירותי הביון. היא הוכיחה שעדיין אין לארה"ב מתחרים בזירה הגלובלית. היא עדיין מעצמת-העל, קטגוריה העומדת לעצמה.
לכאן גרר האייאתוללה חמינאי את ארצו: שקיעה כלכלית, בידוד בינלאומי, דיכוי חברתי, ועכשיו סכנת מלחמה עם ארה"ב, הנמצאת בברית אינטימית חסרת תקדים עם ישראל. טראמפ מקווה שהשכל הישר ישכנע את חמינאי לשאת ולתת על ויתור איראני היסטורי.
השאלה אם טראמפ היה משוכנע מלתחילה, שזו תהיה התוצאה של התערבותו. לשון אחר, האם הוא חשב שהוא יוכל להיכנס בריצה, לגעת בצלע ההר, ולצאת בריצה? דרקון ב'משחקי הכס'? ואם כן, על מה בדיוק הוא ביסס את הציפיות האלה?
מי בדיוק 'בלתי חזוי'?
ספק אם יש שגיאה גדולה ביחסים הבינלאומיים יותר מאשר ייחוס כוונות לאויב על יסוד הרגלים עצמיים. הנשיא עצמו נוהג להתפאר זה שנים ביתרונות הצומחים לו מהיותו 'בלתי חזוי'. הפצצת פורדו ושרידי הכורים האחרים מאשרת את התיימרותו.
אבל מה על היריב? האומנם הוא מניח שהוא יכול לחזות את התנהגותו של עריץ, הבא מתרבות אחרת, מסולם ערכים אחר, מעולם של הזיות משיחיות ומתיאולוגיה המחשיבה הקרבה עצמית? היתכן שהוא מייחס לו היגיון עסקי, ומצפה פחות או יותר שהדיקטטור הזקן יישר את הקמטים בשולי גלימתו, יסיר את גרגירי האבק של הר פורדו, ויבוא אל השולחן?
הדעת נותנת שהוא מקווה להלך אימים על האיראנים כפי שעשה ב-2020, כאשר הורה על ההתנקשות בחיי קאסם סולימאני. הוא אפילו טרח להזכיר את סולימאני בנאומו הבוקר. לפני חמש שנים וחצי השתרר החשש שההתנקשות ההיא תבעיר את המזרח התיכון. האיראנים הבטיחו נקמה, ואפילו איימו על חיי הנשיא עצמו. נקמתם הוגבלה אז לכוחות אמריקאים על אדמת עיראק, ותוצאותיה היו מוגבלות מאוד.
אבל רצח סולימאני, מכאיב ומשפיל כאשר היה, אינו שקול כנגד התקפה מסיבית על לב איראן, ועוד בסמיכות מקום לעיר הקודש קום, שכור פורדו נמצא בסמוך לה.
בנאומו הקצרצר טראמפ העמיד את איראן על חומרת הברירה העומדת בפניה, "שלום - או טרגדיה גדולה לאין שיעור ממה שראינו במהלך שמונת הימים האחרונים". אבל מה יהיו ממדי ה'טרגדיה'?
קנדי הבטיח "לשלם כל מחיר"
האפשרות שטראמפ ינהיג את ארה"ב אל מלחמה מלאה במזרח התיכון מנוגדת לכל הערכה על מגמת פניו, כאשר נכנס לבית הלבן. חזרנו ונזכרנו בימים האחרונים, שהוא הבטיח לשים קץ לשרשרת ארוכה של 'מלחמות נצח' (forever wars), שקודמיו ניהלו ב-35 השנה האחרונות.
ב-2015, כאשר התמודד בפעם הראשונה על הנשיאות, יריבו העיקרי, לפחות בשלבים הראשונים, היה ג'ב בוש, מושל פלורידה לשעבר, יורש העצר של שושלת בוש.
טראמפ הסתער ללא רחמים על אילו היוחסין של ג'ב. הוא הזכיר לבוחרים, ששני הנשיאים לבית בוש גררו את ארה"ב אל שלוש מלחמות במזרח התיכון או על גבולותיו. ידענו שהמלחמות ההן לא היו פופולריות, אבל עד טראמפ לא ידענו עד כמה. ניצחונו הבלתי צפוי ב-2016 היה במידה רבה תוצאה ישירה של עייפות מסיבית מן המלחמות ההן.
הסיבה שאמריקה לא נסחפה אל בדלנות פעילה מיד בתום המלחמה הקרה עם ברית המועצות ב-1991, הייתה הסכמה רחבה בין האליטות של שתי המפלגות הגדולות על ניסוח יעדיה של מדיניות החוץ האמריקאית עוד מסוף מלחמת העולם השנייה.
ג'ון קנדי הביא אותה אל שיא רטורי מפורסם בנאום השבעתו, ב-1961: "תדע-נא כל ארץ, בין אם היא רוחשת לנו ידידות ובין אם היא רוחשת איבה, שאנחנו נשלם כל מחיר, נישא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב ונבטיח את שיורה של החירות ואת הצלחתה. לזה, וליותר מזה, אנחנו מתחייבים".
שנתיים אחר כך, ארה"ב שקעה והלכה בבוץ של וייטנאם, והמערכת המפלגתית התחילה להתבקע. אגף שמאלי פציפיסטי במפלגה הדמוקרטית קרא תיגר על מלחמת וייטנאם ועל הממסד הפוליטי והצבאי שאיפשר אותה. חלק מתומכי קנדי, שהוסיפו להצדיק את המלחמה גם כאשר התבררו ממדי כשלונה, ערקו בסופו של דבר מן המפלגה. לימים ניתן להם הכינוי "ניאו-שמרנים". הם היו קבוצה קטנה מבחינה מספרית, אבל רבת-כוח מבחינה אינטלקטואלית. חלק גדול מהם היו יהודים.
'דמוקרטיזציה' של האיסלאם
הניאו-שמרנים טבעו חותם עמוק על מדיניות החוץ האמריקאית במשך 25 שנה. הם העניקו את ההצדקות המדיניות, הרעיוניות והמוסריות למירוץ החימוש עם ברית המועצות, בשנות ה-80, וזירזו בזה את התמוטטותה. אחדים התברגו בעמדות מפתח בממשל בוש הבן, והעניקו הצדקות עוצרות נשימה למלחמה בעיראק, כמו 'דמוקרטיזציה' של האיסלאם.
זיהויים של ה'ניאו-קונס' עם מלחמת עיראק השנייה, לפני 20 שנה ויותר, היה קטלני. הוא הבאיש את ריחם, והוא סיים את הקריירות של רבים מהם בממשל. קישור של פוליטיקאי רפובליקאי עם ה'ניאו-קונס' הוא גלולת רעל פוליטית במפלגת טראמפ. אבל כל אימת שחבר קונגרס רפובליקאי מרים את קולו בזכות מדיניות חוץ 'אקטיביסטית', התווית 'ניאו-שמרן' מוטבעת על מצחו.
לפני חודשיים וחצי, הנשיא פיטר את יועצו לביטחון לאומי מייק וולץ בעקבות הלשנה של משפיענית טראמפיסטית ידועה, שוולץ הוא לאמיתו של דבר נץ ניאו-שמרני, המאיים על יעדי מדיניותו של טראמפ. וולץ תמך במשך שנים בישראל.
ביום א' לפנות בוקר (שעון המזרח התיכון), דונלד טראמפ עצמו הפך, אולי רק לשעה קלה, ל'ניאו-שמרני'. זו אינה תווית רצויה בשבילו, ובוודאי לא בשביל תומכיו. ספק כרגע אם הם יעזו לעורר התקוממות נגדו בתוך המפלגה. מנהיגי הרפובליקאים בקונגרס יסכלו כל ניסיון כזה.
ערב ההתקפה על איראן, סקר דעת קהל שערכה רשת פוקס הראה כי 73% מן הבוחרים האמריקאים חושבים את איראן ל"סכנה לביטחונה הלאומי של ארה"ב". זו עלייה של 13% לעומת סקר דומה, שנעשה לפני שש שנים. אם זה מצב העניינים, טראמפ אינו צריך לדאוג. אבל מצב העניינים הזה מועד לשינוי אם וכאשר תשתנה הכותרת הראשית.
