מצב אבסורדי צפוי להיווצר ביום שני, בפסגת שרי החוץ של האיחוד האירופי בבריסל. מצד אחד, השרים ידונו בלהט בסנקציות אפשריות נגד ישראל בשל הפעולות שלה בעזה. מהצד השני, הם ידונו במחויבות של אירופה למנוע מאיראן נשק גרעיני, שאחרי שנים של דיונים ומשא ומתן קיבלה בשבוע האחרון דחיפה ממשית בדמות התקפה ישראלית־אמריקאית על אתרי הגרעין. מצד אחד, אמברגו על חלקי חילוף למטוסי F-35 משום שהם מפציצים בעזה; מצד שני, רגשות תודה לישראל משום שהיא "מבצעת את העבודה המלוכלכת" של אירופה (כפי שהצהיר קנצלר גרמניה) ומשום שאותם המטוסים בדיוק מסירים איומים קיומיים מעל היבשת.
● פרשנות | ארה"ב הוכיחה שהיא עדיין מעצמת-העל. איך המלחמה תיגמר?
● "תרחיש האימה של הכלכלה": האם איראן תפעיל את נשק יום הדין?
מצב זה משקף יותר מכל את המורכבות - ואת חוסר הרלוונטיות - של האיחוד האירופי לנעשה במזרח התיכון. לאיחוד יש מדיניות חוץ המתקבלת על ידי לחצים ויוזמות של המדינות החברות בו. לרוב, זה לא מיתרגם למדיניות קוהרנטית. כך בנושא איראן, רוסיה וגם ישראל. זו הסיבה שגינוי וגיבוי יידונו השבוע באותו הפורום בעת ובעונה אחת.
חלק מההונאה של ארה"ב
האיחוד האירופי אמנם חתום על הסכם הגרעין המקורי עם איראן, אבל הוא חסר אונים להבטיח כי איראן תישאר נאמנה לו. בשנתיים האחרונות אירופה מנסה בחוסר יכולת - משום שאין לה שום מנופי לחץ על איראן - ליצור הסכם חדש. כעת, ישראל שינתה את התמונה בפעולה צבאית, ארה"ב הפעילה את עוצמתה, והאיחוד נותר בשוליים. הוא מציג חזית דיפלומטית פעילה, משחרר הצהרות, ממנה צוותים, מקיים דיונים - אך בפועל אין שום כוח עצמאי מאחוריה.
מבחינת האמריקאים, זה רק בונוס דיפלומטי להתקפה לפנות בוקר. וושינגטון אישרה לשרי שלוש המדינות האירופיות הגדולות - גרמניה, צרפת ובריטניה - לקיים שיחות חירום בז'נבה ביום שישי כדי לדון בגרעין האיראני. שר החוץ הבריטי הוזמן לתדרוך מקדים בבית הלבן, טס חזרה במהלך הלילה, ואחרי ארבע שעות של דיונים עם עמיתיו מאירופה ומאיראן אמר כי השיחות היו "בונות" וכי יש בסיס להמשך הדיאלוג בעתיד. כך גם הבהירו שרי החוץ של צרפת ושל גרמניה.
אבל יממה לאחר מכן, הרבה לפני מועד השבועיים שבו נקב הנשיא האמריקאי כזמן לדיונים - פרק זמן שאירופה אמרה כי תנצל ל"דה־אסקלציה" של המצב, ארה"ב תקפה את המתקנים. במקרה הטוב, המשלחת האירופית היתה גישוש אמריקאי לבדוק אם האיראנים מתקפלים לגמרי ומוותרים על העשרת אורניום בשטחם; במקרה הרע - הם היו חלק מתרגיל הונאה של טראמפ על האיראנים. באפשרות השנייה תמך דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל", שלפיו טראמפ הורה על המתקפה כבר ביום שלישי, ו"פיזר ערפל" כדי להפתיע את האיראנים לגבי מועדה.
הדיון על סנקציות אפשריות על ישראל הוא תוצאה של ההחלטה שהתקבלה במושב הקודם של שרי החוץ, להעביר לבחינה משפטית את השאלה אם ישראל עדיין נאמנה לסעיף 2 בהסכם האסוציאציה. סעיף זה קובע כי שני הגופים יהיו מחויבים לעקרונות דמוקרטיים ולחוק ההומניטרי הבינלאומי. זה היה ה"להיט" של הישיבה הקודמת, ועמד במרכז מדיניות החוץ של האיחוד, עד לשבוע שעבר. הבדיקה הזו התנהלה, ומסקנותיה שהודלפו בימים האחרונים מעלות כי יש "אינדיקציות" להפרת החוק, ולכן לאי מחויבות ישראל להסכם. ככל הנראה, השירות המשפטי של שירות החוץ האירופי נקט שפה רכה ומסתייגת, כדי לאפשר לקבל החלטות "רכות" מבחינה פוליטית.
מה אלו יהיו יתברר בשבועות הקרובים. ככל הנראה, בניסיון להתחמק מהמצב האבסורדי ומשליחת מסר כפול של החלשת וחיזוק ישראל בו־בזמן, שרי החוץ האירופיים יחליטו שבשל הנסיבות החלטות לגבי תוצאות הבדיקה המשפטית יתקבלו רק בפסגה הבאה שלהם, ביולי.
אילו סנקציות בדרך?
מדינות ביקורתיות כלפי ישראל כמו סלובניה ואירלנד דורשות לא פחות מ"השעיה גורפת" של היחסים בעקבות תוצאות הבדיקה המשפטית. למהלך כזה, הדורש קונצנזוס מלא בקרב 27 המדינות החברות באיחוד, אין היתכנות ריאלית. דיווחים מבריסל מדברים על יוזמה של כמה מדינות, כולל כאלו שתמכו בישראל בשנה וחצי האחרונות, לפעול בכיוון של החרמת מוצרי התנחלויות. עוד אפשרות היא לקדם את ההגבלות על הפטור מוויזה אוטומטית למדינות "המפרות את החוק ההומניטרי הבינלאומי", מה שיקשה על התיירות הישראלית לאירופה.
כרגע האיחוד עדיין מדבר בכפל לשון בנוגע לישראל, כתוצאה מפיצול עמוק בתוכו. מדינות כמו אירלנד וספרד מסתפקות בקריאות ל"מניעת הסלמה במזרח התיכון", בעוד מדינות כמו גרמניה וצ'כיה מדברות על זכותה של ישראל להגן על עצמה. בפועל, הממוצע המתבטא בהכרזות הממונה על מדיניות החוץ הוא לקרוא בעת ובעונה אחת "לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני" וגם ל"נסיגה של כל הצדדים... ומניעת הסלמה נוספת".
קשה למצוא הגיון עמוק בכך, כמו שקשה למצוא הגיון בכך שהדרישה התקיפה של האיחוד לאיראן, במסגרת המו"מ הנוכחי, היא לשחרר אזרחים ש"נחטפו" על לא עוול בכפם כדי לשמש כקלפי משחק בידי המשטר האיראני לשחרור מחבלים או להשגת ויתורים מדיניים. אירופה משתמשת בלחץ הצבאי הישראלי כדי לנסות ולחלץ את אזרחיה, אך באותה נשימה, מקדמת צעדים שיפגעו בשיתוף הפעולה עמה.