בני סבטי / צילום: פרטי
אישי: נשוי + 3, גר ברחובות
מקצועי: חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
ילדות ומשפחה: נולדתי באיראן ב-1972 להורים עובדי מדינה, אבי היה רואה חשבון ואמי אחות בבתי יתומים. ב-1978, כשנה לפני המהפכה האסלאמית, נסענו לבקר בישראל, שנראתה לי אז מאוד פרימיטיבית. היו נתיב אחד מסכן בכביש ירושלים תל אביב, מכוניות טרנטה ורכבת מהדור הישן. באיראן היו כבישי חמישה נתיבים, אם היו ממשיכים כך, הם היו נוסעים היום בחלליות.
● פורטפוליו | נשיא החברה הביטחונית שגדל בדירת 40 מ"ר, עבד בריצוף כילד ונשר מקורס טיס
● פורטפוליו | הוא משקיע לפי וורן באפט מגיל 14, האתר שלו נמכר בחצי מיליארד דולר
● פורטפוליו | הוא הפך לפרופסור בגיל 30, עלה לישראל עם 400 דולר בכיס והיום מוביל אלפי סטודנטים
המהפכה: ב־1979 התחילו הפגנות של עשרות אלפים ואז מאות אלפים וגם אלימות קשה. אבל השינוי לא קרה ביום. אבי המשיך ללכת לעבודה וגם לקח אותי איתו. היינו הולכים ורואים במו עינינו איך יורים באנשים. התחילו חוקי הדיכוי. כל מי שהלך ברחוב עבר תשאולים. משמרות המהפכה נתנו קלצ'ניקובים לבני 16. השאה הביא טנקים ושריוניות לירות במפגינים, אבל הם, בלהט דתי פנאטי, הסתערו על הטנקים וקרעו חיילים לגזרים. אני קיבלתי המון מכות, גם גזזו לי את השיער.
ההחלטה להישאר: ערב המהפכה היו באיראן כ־120 אלף יהודים, קהילה ענקית, משפיעה ועשירה עם קרבה גדולה למשטר. כבר בשנה שאחרי עזבו אותה כ־80 אלף יהודים. הם הבינו את הרמז. משפחתי הייתה בין 40 האלף שהאמינו שיהיה בסדר.
חבר במשמרות: נמאס לי לקבל מכות ברחוב, אז יום אחד נכנסתי למסגד, ללא ידיעת הוריי, ניגשתי לאיש דת שגייס נערים וביקשתי להצטרף למשמרות המהפכה, אבל לא כלוחם אלא בתחום התעמולה. הוא אישר, נתן לי כרטיס חברות והייתי מוגן.
עד כאן: ב־1985 אנשי משמרות המהפכה התחילו להתנכל לאבא שלי ולהאשים אותו שהוא משת"פ של הציונים. יום אחד, כשיצא מהעבודה, בא ג'יפ והעיף אותו באוויר. הוא לא מת, אבל היו לו שברים בכל הגוף. באותו היום הבנו שמקומנו לא באיראן.
הדרך לישראל: במשך שנה התכוננו לבריחה, ובינואר 1987 יצאנו באמצעות מלווה, בתחילה לדרום־מזרח איראן ומשם לפקיסטן, במסע שכלל גם שמונה שעות הליכה בחושך, במדבריות. בשלב מסוים אבא שלי לא הצליח להמשיך וביקש שנשאיר אותו. המלווה הוציא אקדח ועמד לירות לו בראש, הוא חשב שהוא מפריע לקבוצה. התחננו על חייו והצלנו אותו בכסף וחנופה.
נחיתה קשה: בפברואר הגענו למרכז קליטה במבשרת ציון. הייתי אז בן 15. אחרי כמה חודשים באולפן התחלתי ללמוד בתיכון בויאר בירושלים. השנה הראשונה הייתה קשה מאוד מבחינת שפה והבדלי תרבות, אבל עזר לי שהייתי תולעת ספרים וששלטתי בשפה האנגלית, כך שבסוף השתלבתי.
צבא: התגייסתי ב־1990 ל־8200 ושירתי כ־30 שנה. הייתי יותר מ־15 שנה ביחידת המודיעין הגלוי חצב, עד פירוקה ב־2007. שם גם הכרתי את אשתי. מצאנו המון מידע על חיזוק חיזבאללה, תוכנית הטילים, תחילת תוכנית הגרעין ואפילו שבויים ישראלים. אחרי זה עברתי לחטיבת המחקר. התמקדתי בנושא האיראני, בעיקר בתרבות, דת, שפה, קבלת החלטות. בהמשך הייתי ממקימי גלי צה"ל בפרסית.
ח'מינאי: עקבתי אחריו באדיקות מההתחלה בגלל השירות הצבאי. הוא היה מפוחד בשנים הראשונות ועכשיו יש לו הרבה יותר ביטחון. בגלל זה הוא גם לא מוותר. יש למי ששולטים 35-30 שנה מין היבריס של "עברתי את כל הדרך הזאת, מי יוריד אותי עכשיו?" וזו הטעות שלו. הוא וסביבתו עושים טעות אחר טעות בשנים האחרונות.
חוקר ופרשן: ב־2021 השתחררתי והצטרפתי למכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) ובהמשך למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שם אני משמש חוקר באגף איראן עד היום. יש לי פודקאסט בשם "קולות מאיראן" ולאחרונה אני פרשן קבוע בחדשות 12. החיידק לתקשורת ולחשיפה קיים אצלי עוד מילדות, כשהשתתפתי בהצגות של משמרות המהפכה.
ארץ נהדרת: אני מתרגש מהדמות שעשו לי, זה כבוד שהגיע מהר. להיות חלק מהמערכת, התקשורת או צה"ל - זה כבוד בשבילי. לשמחתי הציגו אותי בצורה מכובדת ולא לעגנית, השיער זה גימיק, שטויות. אני שמח שעלו על זה שאני מעביר מסר ומגשר בין העמים. אם על הדרך זה פותח לי עוד כמה דלתות - מה טוב. אבל אני צריך קצת לנחות ולראות מה אני עושה עם זה, כי אלה שעולים הכי מהר גם יורדים הכי מהר, ואני לא רוצה להיות כזה. אני חוקר, לא באתי להיות איזו דמות שיצחקו ויעברו הלאה.
המשטר והעם: העם האיראני עדיין לא מתקומם, כי אין לו ארגון והנהגה, רובם בכלא. אבל התקוממות יכולה לקרות פתאום, המשטר מבין את זה ומחלק לאחרונה לחם לאזרחים. כיום המשטר במצב דומה לקיסרות ביפן במלחמת העולם השנייה. עד שלא נפלה עליהם פצצת אטום הם לא הבינו. הם צריכים לקבל הצעה שתשמור על שלטונם, אחרת הם הולכים לאבדון. האם להאמין להם במו"מ? מובן שלא. הם ינסו להשיג הודנה עד שטראמפ ילך.