נאדר שאה, 'אימת היקום'. ניסה לחדש במאה ה–18 את קיסרות כורש מהודו ועד כוש / צילום: ויקיפדיה
בחריפותו ובחוכמת ניסיונו אמנון אברמוביץ' השיא עצה מועילה: עיתונאים ישראלים אינם יכולים להיות ניטרלים כאשר ארצם נמצאת במלחמה. "הם אינם נציגים של מעצמה זרה" (אני מצטט מזיכרוני). הוא הוסיף גם מילים בזכות ה'חשדנות', זאת אומרת פטריוטיזם וספק יכולים בהחלט לדור בכפיפה אחת.
● פרשנות | כשטראמפ מנבל את פיו, הימין הבדלני באמריקה מצטרף אליו
● פרשנות | החזון האיראני: להשמיד את ישראל בלי אורניום מועשר
ניטרלי למהדרין הוא מיכאל ספרד, בעל טור בעיתון הארץ. "אין לי הנתונים הכי בסיסיים כדי לגבש עמדה לגבי הנחיצות של המלחמה שפתחנו בסוף השבוע והמאיימת לגרור את המזרח התיכון למלחמה אסונית של שנים ארוכות, לגבי צדקתה וחוקיותה, ולגבי התואם בין מטרותיה והאמצעים שנבחרו להשיגם. אין לי, כי אני לא מאמין לאף מילה של דוברי ממשלת ישראל", הוא כתב בשבוע שעבר.
אני מתפעם מהקפדתו שלא לנקוט עמדה. אין לו "הנתונים הכי בסיסיים" והוא אינו מאמין "לאף מילה של ממשלת ישראל", אבל הוא מוותר על ההזדמנות להאמין למילה אחת או שתיים של האייתוללה, כולל המניפסט להשמדת־ישראל־בתשע־נקודות שהוא פרסם ב־2014.
ספרד, שזכותו עומדת לו בהחלט על מאבקו לטובת זכויות האדם של הפלסטינים, מקשט את הודעת הנייטרליות שלו ב"אני לא יודע האם הדרך היחידה למנוע מאיראן להתגרען צבאית היא לפתוח במלחמה נגד האומה העתיקה הזו".
העתיקים ההם
מה מאוד אהבתי את "האומה העתיקה הזאת". מלחמת ישראל נגד כוריה הגרעיניים של איראן ונגד טיליה הבליסטיים ונגד ארגוניה הצבאיים הפשיסטיים הופכת אצלו למלחמת ציביליזציות: ישראל (העתיקה?) נגד פרס העתיקה. שוו בנפשכם את הרב־שיח בבור: "בואו נכניס לעתיקים ההם, נראה להם מה זה להיות יותר עתיקים מאיתנו; בואו נסגור חשבון עם זורואסטר ועם מית'רה, חיכינו מספיק".
"האומה העתיקה" של ספרד מזכירה לי את טענת אורי אבנרי המנוח ב־2012, בעקבות הזהרות בנימין נתניהו על הגרעין האיראני. "איראן לא תקפה שום מדינה אחרת זה אלף שנים", כתב אבנרי ב'הארץ' (אגב, תבונתו, הגיונו וסגנונו חסרים עד כאב בפולמיקה של השמאל הישראלי).
הניסיון ללמד סניגוריה על איראן באמצעות אידיאליזציה משתמעת של עברה ושל מניעיה מזכיר במידת מה את הסניגוריה שיהודים לימדו על גרמניה בתחילת שנות השלושים. "ארצם של גתה, של היינה, של בטהובן" וכו' אינה יכולה להיות (השלימו את החסר); ובימינו, לא יתכן שרוסיה של פושקין ושל צ'ייקובסקי ושל לרמונטוב ושל בולגקוב (השלימו את החסר).
אני חוזר כאן על משהו שכתבתי אז כלפי טענת אבנרי.
אפילו הנחנו שאיראן ההיסטורית הייתה ארץ שוחרת שלום, לא ברור מדוע אנחנו חייבים להניח שהיא אינה משתנה. סוף סוף, ההיסטוריה מלאה צמתים שארצות לא־אגרסיביות חוצות בדרכן אל האגרסיביות.
מזימות דריווש הגדול
'איראן לא תקפה זה אלף שנים' הוא חיווי חסר שחר. ממלכת פרס הייתה מעצמה צבאית תוקפנית במשך מאות שנים, עד הזמן המודרני, וחדלה להיות כזאת רק מפני ששקעה והתפוררה.
איראן אינה ראויה להלבנת ההווה באמצעות עברה. אבל היא גם אינה ראויה להלבנת עברה, כפי שמשתמע מטורו של ספרד, או מכתב הסנגוריה הישן של אבנרי.
שטות כמובן לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם כדי להתלונן על מזימות דריווש הגדול (במאה החמישית לפנה"ס), או ח'וסרו 'הבלתי מנוצח' (במאה השישית לספירה), או נאדר שאה 'אימת היקום' (במאה ה־18). הם היו תוצרים טבעיים של זמנם. זה מה שעשו ארצות גדולות לכל אורך ההיסטוריה: הן ניסו להיות עוד יותר גדולות, או הרבה יותר גדולות. חוט של שיגרה תוקפנית משוך לאורך ההיסטוריה הפרסית/איראנית.
אף על פי כן, הבה ניזהר מפני מה שסוציולוגים קוראים 'מהותנות', זאת אומרת הנטייה לייחס תכונות לקבוצה, ולהניח שהן מכתיבות את מעשיה. חלילה לנו מלהאמין שיצר תוקפני טבוע באופי האיראני; אבל אולי אפשר למצוא רמזים על תבניות התנהגות, שהן תוצאה לא־פתולוגית של גיאוגרפיה, של דמוגרפיה ואפילו של תיאולוגיה.
למשל, הרבה לפני שמלכים איראניים הניפו את סיף מוחמד או עלי, מלכים פרסיים כפו דת אחרת על עמים אחרים. מלכי פרס במאה הרביעית הכריחו את כל הנוצרים בתחומיהם לאמץ את הדת הזורוסטריאנית, ואפילו שלחו צבא ענקי כדי לכפות אותה הר כגיגית על הארמנים, שהתנצרו זה מקרוב. הארמנים חוגגים עד עצם היום הזה את נס שיורם.
במרוצת ההיסטוריה הארוכה שלה, איראן התפשטה לכל עבר, "מהודו ועד כוש", כידוע לקוראי מגילת אסתר. למען האמת, היא הגיעה להודו הרבה, הרבה אחרי המגילה, במאה ה־18. היא נשאה את עיניה אל חופי לבנון פעם אחר פעם, במשך אלף שנה, עד שנדרסה בידי פרשים ערביים, במאה השביעית.
האם זה מסביר את התעניינותה בחיסול ישראל? לא בדיוק, אבל זה בהחלט מרחיב את הקונטקסט בן ימינו של "האומה העתיקה". איראן היא משתתפת פעילה, קצת להוטה יותר מדיי, בציור מפת המזרח התיכון, לא לטובת הצדק וההרמוניה כי אם לטובת ההגמוניה.
השאה האחרון שלה ניסה לפני 50 שנה ויותר לקשור את חזונו הגיאופוליטי במישרים עם כורש ועם דריווש, בחגיגות בינלאומיות לציון יום השנה ה־2,500 לכינון הקיסרות העתיקה.
זה היה מגוחך, אבל אולי לא לגמרי. כוהני הדת שירשו אותו אמנם לא התקשטו בכתר העתיק, אבל הלכו בעקבות המפה הקיסרית. בהנהגתם, 'האומה העתיקה' הייתה לאויבת הסדר והשלום. כשלעצמי אני מאמין, מבלי לוותר על נייטרליות עיתונאית, שאולי אפשר אפילו לפקוד עליה את עוון כוונתה הפעילה להשמיד את ישראל.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.