שרת האוצר ריבס בוכה בפרלמנט. הטבלואידים הבריטים לא ידעו את נפשם מעונג / צילום: Reuters, PA Images via Reuters Connect
לפני 42 שנה יצאה האישה האמריקאית הראשונה אל החלל החיצון. סאלי רייד (Ride) הפכה בן לילה לגיבורה לאומית, מקור השראה להמוני ילדות ונערות, מרואיינת טלוויזיה מבוקשת.
בשובה מן החלל היא פגשה עיתונאים. אחד מהם שאל אותה, "האם הטיסה תשפיע על איברי הרבייה שלך?" עיתונאי אחר הקשה, "האם את מתייפחת כשמשהו לא מסתדר לך?". הוא השתמש בפועל האנגלי weep, שאפשר לתרגם "מזילה דמעות" וגם "בוכה". היא ענתה בחיוך, "מדוע לא מציגים את השאלה הזאת לריק?". ריק הוק היה אחד מעמיתיה לטיסת צ'אלנג'ר 7.
השאלות היו קצת מפתיעות. ב־1983 נשים כבר הצליחו להיחלץ משורה של תקרות זכוכית. מרגרט תאצ'ר הייתה ראש ממשלת בריטניה, וממש ימים אחדים לפני טיסתה של רייד אל החלל היא הובילה את ארצה לניצחון במלחמת פולקלנד נגד ארגנטינה. עשר שנים ויותר קודם אינדירה גנדי הנהיגה את הודו לניצחון במלחמת בנגלדש נגד פקיסטן. הייתה כמובן גולדה מאיר.
למיטב זכרוני, איש לא שאל אותן, לפחות בפומבי, אם הן הזילו דמעות ברגעי משבר. הן היו להוטות להוכיח שהן אינן נופלות מגברים, והכרחית לחלוטין הייתה ההתנערות מחשד שהן לוקות בחולשות הנובעות מנשיותן.
נזכרתי בדמעותיה של סאלי רייד בשבוע שעבר למראה תמונתה של רייצ'ל ריבס, שרת האוצר של בריטניה. היא צולמה במהלך ישיבת פרלמנט בלונדון, כאשר דמעות זולגות מעיניה. זה קרה במרוצת 'זמן השאלות', הפסגה השבועית של דיוני בית הנבחרים, כאשר ראש הממשלה מחליף עקיצות, לפעמים זדוניות, עם מנהיג האופוזיציה. עכשיו בראש האופוזיציה עומדת אישה שחורה, ללמדך שהפוליטיקה הבריטית כבר התרגלה לנורמות חדשות.
השתלחות שנודפת ממנה מיזוגיניה
מפלגת הלייבור השלטת נהנית מרוב עצום בפרלמנט, כמעט שני שלישים של המושבים, אבל ממשלתה הולכת מדחי אל דחי. תוכניותיה הכלכליות עולות על שרטון והתנהלותה מעוררת בוז בין תומכיה ולעג בין מתנגדיה. הממשלה נאלצה לחזור בה משורה של מהלכים שנויים במחלוקת. שרת האוצר היא שנייה בקבינט רק לראש הממשלה. שניהם מותקפים ללא רחם בפרלמנט. זה מה שעושים בפרלמנט הבריטי. כך דרכו כוכבים וכך שקעו במשך מאות שנים. אבל נראה שריבס הייתה הראשונה שפרצה בבכי.
רוב הטבלואידים הבריטים הימנים לא ידעו את נפשם מעונג. הדיילי מייל כינה את המעמד הזה Teargate, שערוריית הדמעות.
בעלת טור במייל, ג'אן מוייר, כתבה תחת הכותרת 'בעקבות ריבס כל הנשים נראות חלשות': "האומנם מצפים שאני אתמלא אהדת אחות כלפי אישה בת 46 בכהונה בכירה, המתייפחת על משמרתה? תשכחי מזה, אחותי".
ריבס אמרה לאחר מעשה שדמעותיה היו תוצאה של משבר אישי. זה לא הניח את דעתה של בעלת הטור.
"היא הכעיסה אותי מפני שכל אימת שאישה רמת־כהונה כרייצ'ל ריבס מתייפחת בפומבי, כל אישה יוצאת נפסדת. זה שקול כנגד עיבויה של תקרת הזכוכית".
"זה היה חיזיון רע, רע מאוד", הוסיפה מוייר וכתבה. "זה נראה כמו התמוטטות הורמונלית של איזו פאם (femme) שאינה מסוגלת להתמודד כאשר העסק מסתבך. אישה, הנובלת כמו קנה רטוב של רִבָּס ברגע שהיא נתקלת בבעיה".
קצת קשה להאמין שאישה כתבה את המילים האלה על אישה אחרת. ספק אם אפילו אוקיינוס של חילוקי דעות רעיוניים מצדיק השתלחות כזאת, שנודפים ממנה ניחוחות עזים של מיזוגיניה קלאסית.
אבל ייתכן שמוייר רק העזה להעלות על הכתב מה שנשים זהירות יותר או פרוגרסיביות יותר חשבו בסתר לבן: שדמעות רייצ'ל העמידו בספק מאה שנה של הישגים פוליטיים (מאז הוענקה לנשים זכות בחירה ב־1918), מפני שהן אישרו לכאורה את הדעות הקדומות הארסיות ביותר על חוסר יכולתן של נשים לשמור על קור רוח בשעות קריטיות, בין שזה בחלל החיצון ובין שזה במשרד האוצר.
דמעותיהן של פאט והילרי
דמעותיה של פוליטיקאית מילאו תפקיד לפחות בשתי מערכות בחירות לנשיאות בארה"ב.
ב־1987 האישה הראשונה שהסקרים חזו לה טובות נשרה מן המרוץ בגלל מחסור במזומנים. היא הייתה צירת קונגרס רבת־הישגים מקולורדו, פטרישיה שרודר. בנאום הפרישה שלה דמעות חנקו את גרונה. ביקורת נשמעה אז על ההשפעה העלולה להיוודע לדמעותיה על סיכוייהן של נשים אחרות.
20 שנה אחר כך הילרי קלינטון הזילה דמעות במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות, שהעמידו אותה מול ברק אובמה. מבקריה חשבו שהיא גילתה בזה חולשה. המצביעים דווקא מחו את דמעותיה, והעניקו לה ניצחון בניו המפשייר, המדינה שבה התייפחה.
דמעות נקוות באמריקה גם בעיני פוליטיקאים גברים. כאשר התרגשות השתלטה על קולו של מנהיג הדמוקרטים בסנאט, צ'אק שומר, הנשיא טראמפ הדביק לו את הכינוי הנדיב 'צ'אק הבכיין'. כאשר טראמפ נשאל מתי הוא בכה בפעם האחרונה, הוא השיב, "בגיל 6".
נשיאים קודמים, כמו ג'ורג' בוש הבן וביל קלינטון, היו מפורסמים בנכונותם להתרגש בפומבי, עד כדי דמעות. לא זו בלבד שזה לא נזקף לחובתם, אדרבה, זה נחשב לנכס פוליטי ואלקטורלי.
היש מקום לדמעות בפוליטיקה הישראלית? לרוע המזל, הנסיבות מצדיקות דמעות, לעתים קרובות, הרבה יותר מדי קרובות. האם דמעות יעזרו לעדן את רמת הרטוריקה הישראלית? האם הן יקרבו יריבים פוליטיים? אשמח לשמוע תשובות או הרהורים.