לייב אייד, 13.7.1985, במרכז: פרדי מרקיורי, פול מקרטני ובונו. הפעם האחרונה בה העולם הסכים על משהו / צילום: Reuters, PA Images via Reuters Connect
1
ב-13 ביולי 1985 הייתה כנראה הפעם האחרונה שבה העולם שר בהרמוניה, יחד. בין אצטדיון וומבלי בלונדון לאצטדיון JFK בפילדלפיה, בשידור חי ב-150 מדינות שהגיע ללמעלה מ-1.5 מיליארד צופים (כמעט שליש מאוכלוסית העולם אז) - נערך ה"לייב אייד", קונצרט הצדקה שארגנו בוב גלדוף ומידג' יור, שהפך מרגע מוזיקלי לאירוע היסטורי.
היה זה ניסיון נדיר לאחד את האנושות סביב מסר מוסרי פשוט, בלי פוליטיקה, בלי מחלוקת. הדגמת כוחה של מוסיקה לעצב דעת קהל, לקדם סיוע ממשי ולהדגיש את האחריות שיש לפריבילגיה הגלובלית כלפי המוחלשים. קווין, U2, דייויד בואי, פול מקרטני, מדונה, אלטון ג'ון ועוד הרבה אחרים התאספו לאירוע גיוס כספים עצום, שנועד לסייע בהקלה על הרעב שהשתולל אז באתיופיה. לרגע היה נדמה שלמוזיקה יש לא רק מסר, אלא גם כוח אמיתי לשנות משהו בעולם. לייב אייד לא היה הפעם הראשונה שבה קונצרט רוק ניסה "להציל את העולם", אבל 40 שנים אחרי, הוא נותר רגע נדיר בהיסטוריה התרבותית, כי הוא כנראה היה הפעם האחרונה בה העולם הסכים על משהו.
● על המלכה הבלתי מעורערת של עולם האופנה שפרשה השבוע מווג
● אמריקה לא מכירה מלחמה שמגיעה לעורף - וככה גם נראים הסרטים שלה
2
כבר בוודסטוק (1969), אקטיביזם פוליטי ואנרגיות "אנטי-ממסדיות" איחדו כחצי מיליון בני אדם נגד המלחמה והקונפורמיות. קצת לאחר מכן, הקונצרט של ג'ורג' הריסון וראווי שנקר למען בנגלדש הפך לראשון שגייס כספים ומודעות למען פליטים בסכסוף מדמם באסיה. אבל שני אלה היו שונים בעליל מלייב אייד. וודסטוק היה מופע של "תרבות נגד". "בנגלדש" היה משהו כמעט אישי. לייב אייד היה חיה מסוג חדש: אירוע מדיה המוני, מתואם בין ממשלות, מדינות, סלבריטאים ורשתות שידור. קנה המידה חסר התקדים הזה גרם ללייב אייד להרגיש כמו מהפכה - אף שלא היו בו שירי מחאה, לא קריאות נגד "נבלים תורנים", ואיש לא יצא נגד המערכת שיצרה עוני ורעב. הכול הסתכם בבקשה אחת פשוטה: לעזור. הניטרליות הזו הייתה חלק מקסמו. ב-1985 עדיין היה אפשר לקיים קונצרט רוק שבו כולם יכולים להתאחד סביב דחף מוסרי פשוט - "להאכיל את העולם".
3
האחדות הזו כנראה גם הפכה את לייב אייד לנקודת סיום. אף קונצרט גיוס כספים אחריו לא הצליח לתפוס את הבהירות המוסרית ואת לב השיח התרבותי כמותו. העולם השתנה, המוסיקה השתנתה. אמנים היום לא מחפשים בהכרח קונסנזוס, אלא פרובוקציה. פאסט פורוורד ל-2025, לאירועים האחרונים בפסטיבל גלסטונברי, הפוליטיקה לא בעבעה מתחת לפני השטח, אלא התפרצה על הבמה. מקריאות "מוות לצה"ל" בהופעה של בוב וילן - שהביאו גם לבאקלאש ציבורי וגם לחקירת משטרה - ועד למחאות נגד ה-BBC, קיר סטארמר וקריאות "לשחרר את פלסטין" בהופעה של Kneecap. אם בלייב אייד כל מילה וכל שידור היו אצורים בקפידה, הרי שבעידן הרשתות, כל רגע כזה נהפך ויראלי תוך דקות. יותר מהכול זה ממחיש איך במות המופעים התפתחו מקונסנזוס מוסרי למקום שבו ביטויים מקטבים ומפלגים זוכים לתהודה גלובלית.
4
ועדיין, למרות ואולי בזכות האחדות האצורה בקפידה, לייב אייד הותיר גם כמה רגעים מוסיקליים נשגבים. ההופעה החיה הראשונה של מקרטני מאז ההתנקשות בג'ון לנון, איחוד של לד זפלין (מינוס ג'ון בונהאם, שנפטר חמש שנים קודם), הביצוע המשותף הראשון של אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל ל- don't let the sun go down on me, שהוקלט והפך ללהיט רק 6 שנים אחרי, ופיל קולינס שעלה על קונקורד והיה לאמן היחיד שהופיע גם בוומבלי וגם בפילדלפיה באותו היום; הוא הספיק לנגן פסנתר עם סטינג, תופים עם קלפטון וזפלין ולהביא את שר מהטיסה לבמה.
הרגע הגדול מכולם הוא כמובן השואו הבלתי נשכח של קווין בוומבלי. פרדי מרקיורי מנצח על מקהלה של 70 אלף בני אדם עם פסנתר וקול חד פעמי, הופך הופעה של 20 דקות לאירוע שרבים מחשיבים עד היום כמופע החי הטוב ביותר בתולדות הרוק. על הבמה לא הייתה פוליטיקה, שום מסר, אפילו לא מילה על מטרת הקונצרט. רק מוסיקה נטו והחיבור המחשמל בין אמן לקהל, רגע שמתעלה על כל מטרה, טובה ככל שתהיה.
5
אפשר לראות בלייב אייד לא רק תוצר של עליית הגלובליזציה, אלא גם ההמנון שלה. אלה היו זמנים בהם העולם התאחד לרגע סביב ללוויינים, תדרים ואמונה שאפשר למגר את הסבל האנושי עם קצת תשומת לב ורצון משותף. אשליה שסלבריטאות יכולה לשנע כסף ולאתגר מוסדות (בוב גלדוף הצליח להוציא מראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר תרומה בגובה המע"מ שנדרש לשלם על הכנסות Do They Know It's Christmas Time - השיר שהתחיל את הפרויקט). זה אולי סוג של מראה לסדר העולמי החדש שמתהווה: שווקים פתוחים, מדיה משותפת, מוזיקה חוצת גבולות, ועל הבמה - בהירות מוסרית שהרגישה אמיתית וגם הצליחה להשפיע.
אולי לייב אייד היה רק אשליה, אבל הוא עדיין תזכורת לזמנים שבהם אנשים יכלו להתאחד סביב מוזיקה. לא כי כולם האמינו באותם דברים, אלא כי המטרה מוסגרה בצורה שלא איפשרה התנגדות. העולם הזה, מתברר, לא קיים יותר. אולי דווקא בזמנים מקוטבים כאלה, שווה לזכור אותו לא כהיתממות, אלא כהשראה, או שאלה: אם פעם הצלחנו, אפילו ליום אחד, למה שלא ננסה שוב?