על העורף במלחמה: הבליינד ספוט של הוליווד

1

מלחמה היא אחד הנושאים הכי מגוונים ונפוצים בקולנוע. מ"לידתה של אומה" (1915) בימי הקולנוע האילם, דרך השוחות של "במערב אין כל חדש" (1930), החופים של "היום הארוך ביותר" (1962), הריאליזם הברוטלי של "להציל את טוראי ראיין" (1998) או השוטים הארוכים של "1917" (2019), מלחמה קיבלה בהוליווד שלל ביטויים מגוונים. גם כאפוס וגם כקינה, גם הירואית וגם עלובה. אבל למעט כמה יוצאי דופן, המצלמה ההוליוודית עוקבת בדרך כלל אחרי החיילים. האנשים שנותרו מאחור, אזרחים המנסים לחיות בצל המלחמה המתרחשת קרוב או רחוק מהם, נותרים לרוב בצד.

● הוליווד לימדה אותנו לפחד מ-AI, ענקיות הטק רוצות לעשות לנו חינוך מחדש
● אם הוליווד רוצה בלוקבסטר, היא צריכה לעבור קודם בקאן

ביחס לריבוי סרטי המלחמה שנוצרו, אפשר לקבוע שהקולנוע די מתעלם ממה זה אומר לגדל ילד תחת הפגזות, להתנהל כשטילים נופלים מסביב, או לנסות ללמד חשבון כשאין חשמל. הסיפורים האלה עדיין לא מסופרים, אף שהרלוונטיות שלהם הולכת וגדלה.

2

במלחמה יש את כל מה שהוליווד אוהבת: אקשן ללא הפסקה, מעשיות מוסר, חיילים הם פרוטגוניסטים אידיאליים שהנרטיב שלהם נבנה באמצעות סכנה, הקרבה, אחווה.

אזרחים, לעומתם, אפורים הרבה יותר. הם מחכים, מסתגלים, סופגים בשקט. הם לא "מנצחים" או "מפסידים" במונחים קולנועיים. הסיפור שלהם לרוב נטול קליימקס, רק מתח מתמשך ללא התרה. ללא סוג הדרמות והקונפליקטים שסרט טוב צריך. והוליווד לנצח תעדיף פיצוצים על פני חרדה קיומית. היא רוצה מלחמה כספקטקל, ואזרחים הם ספקטקל די מפוקפק. המלחמה מנקודת המבט האזרחית המותקפת היא לרוב המתנה שקטה, דיווחי חדשות יבשים, לילות קטועי שינה, שאלות של ילדים שקשה לענות עליהן.

אבל בעולם שבו פצצות נופלות בערים, ומקלטים מחליפים גני שעשועים, שדה הקרב כבר מזמן התרחב. הבעיה היא שהקולנוע לא התרחב יחד איתו. סרטי שואה ("הפסנתרן", "החיים יפים") אמנם עוסקים באזרחים, אבל הפוקוס שלהם הוא לרוב סיפורי הישרדות כנגד כל הסיכויים, או דה-הומניזציה. הם מבקשים לתאר את "הבלתי נתפס", "הגרוע מכל" ולא את השגרה השוחקת של חיים אזרחיים תחת מלחמה.

3

יש פה ושם יוצאים מהכלל, והם מגיעים הרבה פעמים מהקולנוע הלא הוליוודי: "תקווה ותהילה" (ג'ון בורמן, 1987), הפקה בריטית-אמריקאית, הוא כזה: סיפור התבגרות חצי-אוטוביוגרפי של נער בלונדון בזמן הבליץ. בית הספר נשרף והוא מריע, הוא יוצא לצלילי אזעקה מהקרנת יומן חדשות בקולנוע כדי לחוות את "הדבר האמיתי" והמלחמה בסרט הופכת ל"רעש הרקע" סביב סיפור ההתבגרות. "גברת מיניבר" (וויליאם ויילר, 1942), שיצא באמצע מלחמת העולם השנייה ואף זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר, היה אחד מהסרטים האמריקאים הראשונים והיחידים שעסק בעמידות האזרחית. הוא עקב אחרי משפחה בריטית המנסה להסתגל להפצצות, למחסור ולאובדן בצורה מאופקת ואיתנה.

פה ושם יש גם דיסטופיות כמו "הילדים של מחר" (אלפונסו קוארון, 2006), שאומנם לא נוגעת במלחמה במובנה המסורתי, אלא במשטר צבאי אחרי התמוטטות חברתית, אבל ניתן לומר שהיא עוסקת בהתמודדות האזרחית מול סיטואציה "כמו-מלחמתית". גם "מלחמת האזרחים" (אלכס גארלנד, 2024) הוא תרחיש דיסטופי בו עיקר ההתרחשות בתוך המלחמה היא אזרחית.

4

כשסרטים כן מנסים לגעת בהתמודדות האזרחית, בעיקר דרך עיני ילדים, הם נוטים לעבור לשפה של סמל או דמיון. הרבה מאד סרטים שמנסים לתקשר את המרחב הרגשי הזה בוחרים במטאפורה, בפנטזיה או בריאליזם קסום. ב"המבוך של פאן" (גיירמו דל טורו, 2006), ילדה בספרד הפאשיסטית בונה עולם דמיוני כדי להגן על עצמה מהצער והאימה. "ג'וג'ו ראביט" (טייקה ואיטיטי, 2019) משתמש בסאטירה כדי להראות איך אינדוקטרינציה, אובדן ופחד מעובדים על ידי ילד שהופך את היטלר לחבר דמיוני. "סוד הגן הנעלם", אף שאינו סרט מלחמתי לגמרי, מהדהד את התבנית הזו, כשילדים שהתייתמו בעקבות מלחמה מוצאים מרפא בשחזור גן נסתר. גם "המיטה המעופפת" (1971), מיוזיקל של דיסני, עוסק ביתומי מלחמה תחת האיום הנאצי שמוצאים נחמה בלחשים קסומים. הסרטים האלה לא נמנעים מעיסוק במלחמה, אך הפנטזיה הופכת לשפה שבה אזרחים (בעיקר ילדים) משתמשים כדי לפרש את הכאוס מסביבם. וזה אומר משהו אם הקולנוע מבקש לתאר חיים תחת מצור מלחמתי ולא מצליח, אלא נדרש לסימבוליות של עולמות הדמיון והיעדר הרציונל.

"כשהרוח נושבת" (1986) הבריטי משתמש באנימציה כדי לעקוב אחרי זוג קשישים באנגליה הכפרית המתכונן למלחמה גרעינית. הם קוראים עיתון, מכינים תה, מדביקים את החלונות, מאמינים באמונה שלמה שהסדר המדינתי יגן עליהם ((על רקע פסקול איכותי שאחראי לו, בין היתר, דיוויד בואי). לאט לאט האופטימיות מתאדה, הופכת לבלבול ולמוות שקט, ללא ספקטקל, רק שחיקה רגשית נמתחת. זו דוגמה בולטת לייצוג של אזרחים המנסים להשתמש בלוגיקה של שגרה בעולם מטורף. בניגוד ליצירות אמריקאיות, "כשהרוח נושבת" לא מציע אסקפיזם או ניצחון, רק את האשליה שבעולם כזה אפשר להמשיך כרגיל עד הסוף.

5

סיבה עיקרית לכך שהחוויה האזרחית בצל מלחמה נעדרת מהוליווד (בניגוד לקולנוע האירופי והיפני, שמציעים פה ושם דוגמאות כאלה) טמונה בעובדה הפשוטה: אזרחים אמריקאיים מעולם לא חוו מלחמה שכזו על אדמתם. ערים אמריקניות לא ידעו אש צבאית או הפצצות מאז מלחמת האזרחים.

הבחירה של הקולנוע להתעלם מחיים אזרחיים תחת איום צבאי, ולצמצם את המלחמה לכדי מדים וקרבות, מדלגת על שאלות מעניינות: איך חברה מתמודדת עם הפצצות כשגרה? איך האבל והצער מחלחלים אליה? איך ילדים מתבגרים כשמלחמה היא המצב הרגיל של הקיום? ההתעלמות הזו יוצאת מנקודת הנחה שאם אינך נלחם, אינך חשוב, אבל במאה ה-21, העורף הוא החזית החדשה, ואלה האזרחים שמשלמים את המחיר. סרטים כמו "תקווה ותהילה" לא נוצרו לנחמה, הם פשוט לא מפחדים לעמת את השגרה עם ההרס. הם מזכירים לנו שמלחמה היא לא רק נרטיב, אלא לפעמים אמא שמכינה קפה בזמן תקיפה אווירית, ילד שמצייר פצצות בעפרונות צבעוניים. ככה נראית מלחמה היום, ואולי כדאי שהקולנוע הפופולרי יעיף לכיוונה מבט.