שער La Stampa האיטלקי, 18 ביולי. עם הכותרת ''ביבי מפציץ את הנוצרים'' / צילום: גזיר עיתון
אכן, זה בדיוק מה שהיה נחוץ לישראל, כאשר השנאה כלפיה יוקדת בעוצמה גוברת. "הפגזים התועים" היו צריכים לתעות אל כנסיית "המשפחה הקדושה" בעזה, להרוג שלושה בני אדם ולפצוע אחרים, כולל הכומר.
● פרשנות | "המלחמה המיותרת" והמלחמה הבלתי מסתיימת
● פרשנות | האנטישמיות גואה: בריטניה מנרמלת, בארה"ב חוזר דימוי "הבוגד היהודי"
זה בדיוק מה שהיינו צריכים: תמונות עזה מרוחות על העמוד הראשון של "L’Osservatore Romano", ביטאון הוותיקן, במשך יומיים. "שימו קץ לטבח חסר התועלת של החפים מפשע", צוטט האפיפיור, La strage degli innocenti, באיטלקית. שימוש הלשון הזה מעורר מיד את האסוציאציה של טבח הילדים בפקודת המלך הורדוס (לא מאורע היסטורי, אבל חלק מרכזי של הנרטיב הנוצרי).
סיקור רחב מאוד בחשובים שבעיתוני איטליה השאיר מקום מוגבל לספקות. כותרת עמוד א' באחד הבולטים שבהם, La Stampa, הכריזה "ביבי מפציץ את הנוצרים". תנו נא את דעתכם על הזיהוי המלא של ישראל עם ראש ממשלתה.
מה אפשר לעשות חוץ מאשר לספוק כפיים. ממה נפשך, הארץ המסוגלת להשחיל טיל אל חדר השינה של אסמאעיל הנייה ולפגוע במיטתו, אינה מסוגלת למנוע את פגזיה התועים מלהגיע אל הכנסייה, שהאפיפיור המנוח פרנציסקוס היה נוהג להתקשר אליה מדי ערב כדי לדרוש בשלומם של קומץ מאמיניה.
ואם אי־אפשר למנוע פגזים תועים מלתעות, האין נצח ישראל וטובתה מצדיקים הימנעות מכל פעולות מלחמה בסביבת הכנסייה? האומנם הצורך לפגוע ביעד לגיטימי אחד גובר על הצורך הרציונלי להימנע מלהקים מיליוני נוצרים על רגליהם?
ויטו נגד הנאצים הציוניים
דפדוף ב"לה סטאמפה" של 18 ביולי, שבו הופיעו המילים "ביבי מפציץ נוצרים", זימן אותי אל מאמר מתלהם של איש ששמו ויטו מאנקוסו (Mancuso), תיאולוג ידוע באיטליה. הוא פרסם, בתוך שבוע אחד, שתי התקפות מרות לא על ישראל ולא על הציונות, אלא על היהדות: היהדות של ספר דברים ושל ספר יהושע, שהוא חושב לבסיס האידאולוגי של ממשלת ישראל, ומתאר כמסמך נוטף שנאה וספוג ג'נוסייד.
שמו של איתמר בן גביר חוזר שם כמה פעמים. ויטו כותב על הנאצים־הציונים (Nazi-sionisti), המנהלים את ישראל; מסביר כי השראתם היא ה"חרם", שאלוהים ציווה על בני ישראל להוציא אל הפועל בכניסתם לארץ המובטחת. החרם, מסביר ויטו, הוא שווה־ערך של "הפתרון הסופי", שהוא מואיל לתרגם לגרמנית, לתועלת דוברי היידיש שבין קוראיו.
הוא אינו יודע ולא כלום על התפתחות המחשבה היהודית במרוצת הדורות. הוא אינו יודע, גם אינו מתעניין, שלפני אלפיים שנה חכם יהודי מופלג (ר' יהושע בן חנניה) שם קץ למשמעות הגנוצידית של ה"חרם"; והרמב"ם החרה החזיק אחריו.
נראה בעליל כי ויטו גילה רק החודש את ספר "דברים", והוא סוער ונרגש. רב איטלקי העמיד אותו אחר־כך על טעות הכללותיו, אבל הרושם של פמפלט הפתיחה לא נמחה.
למרבה הגיחוך, את הסנגוריה היחידה על היהדות הוא מביא מפי עמוס עוז. והואיל והוא מסתפק בעוז לכל הצרכים, הוא מזכיר גם את דוד־רבא של עמוס עוז, יוסף קלוזנר.
אכן, פטפטנותם הסלונית של חלק מן האינטלקטואלים השמאליים באירופה מוסיפה לעורר עייפות ולעג. אבל בשל החדשות האיומות מעזה, שרוב הישראלים אינם זוכים לקרוא, לשמוע או לראות, בני דמותו של ויטו מקבלים רמקולי־ענק, המקילים עליהם לפלוט את הרעל שהצטבר במעיהם זה 80 שנה, מאז שאנטישמיות הוכרזה לבלתי הולמת בין בני תרבות.
קוראי הטור הזה יודעים שאני ממעט להשתמש במושג אנטישמי, ואינני מחיל אותו אפילו על המבקרים התקיפים ביותר של ישראל ושל מלחמתה בעזה. אבל מקרה ויטו מאנקוסו אינו מוטל כלל בספק בעיניי: שרלטן היסטרי ונרקיסיסטי, המחלק ציונים ליהדות ההיסטורית, וקורא ליהודים, פחות או יותר, לכתוב מחדש את התנ"ך. התנ"ך שלו, אגב, מסתיים בספר יהושע. הוא יודע כנראה על נביאי ישראל, אבל מעדיף לצטט את עמוס עוז.
ויטו מעניק לנו שי מיוחד במינו. הוא מודיע לקוראיו שטבע מונח חדש בעולם התיאולוגיה, ישראליזם: הזרם הפוליטי שהשחית את היהדות והפך אותה קרדום בידי זוממי ג'נוסייד. הוא יכול להעמיד פנים כאוות נפשו, אבל מאמריו בשבוע שעבר הניחו יסוד תיאולוגי נוצרי לתמיכה בחיסול מדינת ישראל. סוף־סוף בלי ישראל לא יהיה ישראליזם. הבה נגמול לו ונאפיין את הזן החדש־ישן של תיאולוגיה אנטי־יהודית הבוקע מפיו כ"ויטו־מאנקוסואיזם".
להושיט יד לעולם הנוצרי
מה לעשות בכל זה? תשובה קצרה מאוד, שאני מקווה להרחיב בטור אחר: להושיט יד אל העולם הנוצרי. הזדמנות גדולה ומסובכת מתרגשת ובאה: בשנת 2033 ימלאו אלפיים שנה לצליבת ישו. אל יטיל איש ספק בלהיטותם של תיאולוגים עוינים להעניק משמעות בת זמננו לחטאם הקדמון של היהודים.
כאשר בריונים חרדים משתוללים בחוצות העיר העתיקה, יורקים על נזירים ומטרידים צליינים, אין כל הפרזה בחשש ש־2033 תצית מלחמת דתות בירושלים, אלא אם כן ישראל תתחיל הכנות מדוקדקות, שיהיו מיוסדות על רוח של "אֶקוּמֶנִיוּת", זאת אומרת דיאלוג בין־דתי, אולי באמצעות מועצה נוצרית־יהודית, שתופקד על הכנת מסע הצלייניים הגדול ביותר מאז ומעולם.
את משרד הדתות יש להפקיע מידי הקנאים האורתודוקסים הסתגרנים, שעוררו בשבוע שעבר את חמתו של ידיד ישראל מופלג, השגריר מייק האקאבי. בראש המשרד יש להעמיד אישיות לא פוליטית, ולהטיל עליה לנסות ולפנות את הריסות "המשפחה הקדושה" בעזה לפני שיהיה הרבה יותר מדי מאוחר.