'המלחמה המיותרת' והמלחמה הבלתי מסתיימת

בן משפחתו של אחד החטופים בעזה שיתף אותי ברשמיו מפגישת המשפחות עם ראש הממשלה ועם רעייתו בבלייר האוס, בית ההארחה הרשמי של הבית הלבן, ב-9 ביולי.

ייאוש היה תלוי בחדר, הוא אומר. הסולידריות ארוכת הימים של המשפחות התקרבה להתפוגג. כל אחד מן הנוכחים ניסה לשכנע את גברת נתניהו שבנם, או אביהם, או אחיהם ראוי להיות אחד מעשרת החיים ואחד מ-18 החללים, שיוחזרו בפעימה הראשונה. עד כאן עדותו.

● פרשנות |האנטישמיות גואה: בריטניה מנרמלת, בארה"ב חוזר דימוי "הבוגד היהודי"
● פרשנות | קולות מימין מציעים ל"איש המכסים" להירגע, ואלו לא כל הצרות של טראמפ
● פרשנות | טראמפ מחדש שוב את מלחמת הסחר, ומשדר: נמאס לי מפוטין

הנה כי כן, המלחמה המתארכת מאיימת על המרקם החברתי. נראה שנפגעי שבעה באוקטובר, ממעמקי כאבם, מבטאים את ההידרדרות באינטנסיביות מיוחדת. אבל את ביטוייה אפשר למצוא בכל מקום. אין זו תבוסתנות להודות שהחמצן אוזל והולך.

איך חברות חופשיות הצליחו לעמוד במלחמות ארוכות בהרבה, עם הרבה יותר קורבנות? בכל אחד מימי מלחמת העולם הראשונה נהרגו בממוצע 565 חיילים בריטים, 893 חיילים צרפתים ו־1,280 חיילים גרמנים. היו קרבות יחידים, שבהם מספר ההרוגים היה גדול לאין שיעור. במערכת נהר סום, ביולי 1916, נפלו ביום אחד 57,470 בריטים, יותר מכל ההרוגים האמריקאים בשבע השנים של מלחמת וייטנאם.

כמובן, המספרים לא נודעו אלא הרבה לאחר מעשה. הקשר בין חזית לעורף היה מוגבל. העיתונות, לפני הרדיו והרבה לפני הטלוויזיה, הייתה מצונזרת. אבל מחיר הדמים המוטרף של מלחמת השוחות היה ידוע. סרט (אילם) על מערכת סום הוקרן עוד באותה השנה. צפו בו 20 מיליון בני אדם. המדינאי הבריטי לויד ג'ורג' אמר עליו, "אם הקרנת הסרט הזה בכל רחבי העולם לא תשים קץ למלחמות באשר הן, ירחם נא אלוהים על הציביליזציה".

הטובים נפלו, הבינוניים הנהיגו

מערכת סום ציינה כישלון עצום ממדים בניהול המלחמה. בבריטניה לא התפתחה תנועת מחאה רחבה, אף כי נרשמה התנגדות לגיוס חובה. אבל הקדרה הפוליטית רתחה, וממשלה התחלפה באמצע המלחמה. לויד ג'ורג' הנ"ל נעשה ראש הממשלה, והנהיג את ארצו אל ניצחון לא מזהיר. אחריו הבריטים איבדו כל חשק להילחם. טוביהם נפלו בקרב, ובינוניהם ניהלו את בריטניה ב־20 השנים הבאות בואכה מלחמת העולם השנייה.

אנחנו מגנים בצדק את להיטות הבינוניים לפייס את היטלר. אבל עצם רצונם למנוע מלחמה היה מובן. הם הניחו שהיא תהיה קטלנית מקודמתה. הם ציפו שמטוסים ירססו את לונדון בגז רעיל. הם חשבו שהמוני אזרחים ימותו.

המונים אמנם מתו, אם כי לא בגז. הבליץ הגרמני על לונדון של 1940 הרג 43 אלף אזרחים, פצע 50 אלף ויותר והרס 70 אלף בניינים (נתוני בריטניקה).

אני חוזר וקורא את פרטי הדוח על המלחמה נגד חיזבאללה, שהכינו במשך שלוש שנים "מאה בכירי צבא וממשל" בחסות המכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן (נחשף בכלכליסט, בפברואר 2024): "ירי טילים בלתי פוסק", "כיפת ברזל קורסת", פלישת כוח רדואן לגליל ו"צה"ל יתקשה לצאת למתקפה קרקעית", "הרס עצום ואלפי אבדות בחזית ובעורף", מתקפת סייבר תשבש את פעילות המשק ו"כוחות ההצלה יתקשו לתפקד", טילים מדויקים יפגעו בתשתיות קריטיות וכטב"מים "יפגעו במפעלי נשק, מחסני חירום ובתי חולים". התרחיש הזה לא כלל את איראן.

קשה לדעת מה להגיד בחוכמה שלאחר מעשה. ברור שהדוח החמיץ את מהלך המלחמה כמעט מעיקרו. מה טוב שמחבריו לא ידעו מה ישראל מסוגלת לעשות. אבל הם עשו בהחלט את המוטל עליהם. האיש אשר על הפרויקט, פרופ' בעז גנור, אמר אז: "אני לא מאוכזב ממי שפגש אותנו ולא קיבל את התזה. אני מאשים את מי שלא פגש אותנו", כמו ראש הממשלה. התזה הייתה לקויה, אבל הייתה ראויה להישמע.

מבחן "השפה העליונה"

כאשר נתניהו יעמוד למשפט ההיסטוריה, אני מציע לפרקליטיו (ששמם בוודאי יהיה חדד) לא לטעון שהוא לא ידע, אלא אדרבה, הוא ידע; והואיל וידע הוא ניסה למנוע מלחמה. הם יוכלו להזכיר כי ביום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה, ב-2018, הוא אמר בפריז שהוא רוצה למנוע "מלחמה מיותרת".

אילו נתניהו היה מבורך בדרגה יותר מפותחת של כנות, אפשר שהיה יוצא נשכר מגילוי לב. למשל, הוא היה יכול לדבר על החששות העמוקים שמפניהם התהפך על משכבו בלילות. הוא לא היה זקוק לדוח רייכמן כדי להביא בחשבון כמעט את כל מרכיביו.

שאלת המפתח לא הייתה כיפת ברזל. שאלת המפתח הייתה, ועודנה, יכולת העמידה של הציבור. האם הישראלים יהיו כבריטים, "ויקשיחו את שפתם העליונה"? (זה הבריטיציזם הקלאסי, stiff upper lip). ימי הבליץ חלקו מחמאה קיומית נדירה ליכולת העמידה הבריטית.

איננו יודעים כמובן מה היה קורה לעמידה ההיא אילו הייתה מדיה חברתית, ואילו התעמולה הנאצית הייתה ממלאת אותה בסרטוניהם של חיילים בריטים פצועים ונפחדים בשבי. האם נשי ווינדזור הלא עליזות היו עולות על דאונינג מספר 10? האם השפה העליונה הייתה מתרופפת?

יכולת הביצוע לבדה אינה מספיקה. ברור למדי שנוכחותו הפוליטית והמנטלית של בנימין נתניהו לא הצליחה לשכך פחד ולהרים רוח. אפשר להבין מפני מה הוא חורק שיניים. במשך שנים הוא התלבט התלבטות פנימית ופרטית קורעת לב על עתיד האומה. לאסונו הוא לא ידע איך למנוע את "המלחמה המיותרת". אולי משימתו העיקרית עכשיו היא להימנע מלהעמיד את עמו המותש במבחן 'השפה העליונה'.