פרופ' אמיר ירון ורמי לוי / צילום: יוסי כהן, יונתן בלום
המנטרה החדשה של נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, היא ש"לא מפסיקים לקחת אנטיביוטיקה". בוועידת ישראל לנדל"ן של גלובס שב ירון והדגיש ש"צריך לקחת אנטיביוטיקה עד הסוף, גם אם מתחילים להרגיש טיפה טוב יותר". לכן, גם אם השקל מתחזק ומצנן את האינפלציה, גם אם בנק ישראל עצמו מעריך שעוד מעט נרד מהרף העליון של 3% - בכל זאת, לא בשלה השעה להוריד ריבית.
● המאבק נגד העלמת מס של משכירי דירות עולה שלב. מי על הכוונת?
● חברות הביטוח טוענות להפסד, והכיסוי לתרופות מחוץ לסל עשוי להצטמצם
קשה להתווכח עם נגיד בנק ישראל. ודאי כשמהצד השני, פוגשים בעיקר פופוליזם ופוזיציה של פוליטיקאים ואנשי עסקים, שמסתכלים בדרך כלל רק לטווחים מאוד קצרים. ובכל זאת, תהא דעתכם על הריבית אשר תהא (קשה לנטרל פוזיציה בנושא טעון כל כך), מוכרחים לערער רגע על משל האנטיביוטיקה ש"צריך לקחת עד הסוף".
הסוף של מי ומה? אם כבר, כל בר דעת יודע כמה חשוב ליטול תרופה, אבל גם כמה קריטי לקבוע לה מינון קצוב. כמה מסוכן לקחת אותה בלי לעצור. ארגון הבריאות העולמי הזהיר שנטילת אנטיביוטיקה ללא הפסקה עלולה להפוך למגפה עולמית, לאחר שחיידקים ילמדו לחיות איתה ויפתחו זנים עמידים. שימוש "עד הסוף" גם פוגע בחיידקים "טובים" ועלול להחליש את כל המערכת החיסונית.
גם הריבית אשמה בעליית המחירים
ההסבר המרכזי של הנגיד, הוא שהאינפלציה ה"דביקה" עדיין כאן. ובלשונו: "הבולט הוא הרכיב של המוצרים הסחירים, שכולל את מחירי השכירות. בעקבות 'עם כלביא' שהוביל לפגיעות בבתים, כנראה יהיה עוד יותר לחץ על נושא השכירות שישפיע גם על האינפלציה".
ירון לא מדבר באוויר. המחירים בחוזי השכירות החדשים זינקו ביוני בכמעט 6%, עוד לפני ההשפעה הגדולה של המלחמה והרס עשרות אלפי דירות. כלומר, אם תרצו, "עד הסוף" הוא סוף האינפלציה ה"דביקה" וסימני התמתנות במחירי השכירות.
הבעיה היא, שמחולל מרכזי של מחירי השכירות - המהווה רבע ממדד המחירים לצרכן (וחלק גדול יותר מאותה אינפלציה "דביקה"), הוא הריבית עצמה. זו שמשכנעת יותר ויותר אנשים, מרצון או מאונס, להמשיך לגור בשכירות (כי המשכנתאות קפצו ועוד). זו שמוציאה מהשוק עוד ועוד משקיעים, פרטיים וחברות בע"מ, שכבר לא מוצאים היגיון להשקיע בנכס שמייצר תשואת דיבידנד (שכירות) של 2.5%-3%.
לפי נתוני האוצר, מאז אוקטובר 2021, חודש לפני העלאת מס הרכישה למשקיעים חזרה ל־8% וחצי שנה לפני גל העלאות הריבית, נגרעו ממלאי הדירות המושכרות כ־8,000 דירות. בנוסף, מרבית מכרזי הקרקעות להקמת דיור להשכרה נותרו בשנתיים האחרונות ללא הצעות. כלומר, הנגיד מקונן על עליית מחירי השכירות שלא מאפשרת להוריד ריבית - אבל הריבית עצמה היא גורם מרכזי לאותן עליות.
ויש גם צד שני. חשש מוצדק שהורדת ריבית תתדלק מחדש את הביקוש ואת מחירי הדירות. אחת הדרכים להתגבר על זה, היא להציג למשל תוואי זוחל ומתון של הורדות ריבית, שישכנע את הקונים להמשיך להמתין ולא להתנפל על דירות.
בסופו של דבר, אין מהלך קל ואין תשובה ברורה מה צריכה להיות רמת הריבית. האם המשק זקוק כעת בעיקר לחבל הצלה מוניטרי לתמיכה בעסקים בעידן מלחמה, או דווקא להמשך ריסון שלא ייתן למחירים לפרוץ קדימה. מה גם שהיזמים והקבלנים עצמם, למשל, אפילו לא ממש מוכנים להודות שהם על פי תהום - למרות שהיצע הדירות בשיא והביקושים בשפל. ואם הם משדרים כמעט עסקים כרגיל, אז שיואילו להסתדר עם הריבית הנוכחית.
מגיעים לנו חילוקי דעות במקום תמימות דעים
ועם כל זאת, בגלל כל המורכבות, מגיעים לנו הרבה יותר חילוקי דעות. חוק בנק ישראל עצמו, שקיבע בשנת 2010 את עצמאותו והחליש את יכולת הממשלה להתערב בהחלטותיו, קבע במקביל שהנגיד יפסיק להחליט לבדו על גובה הריבית. בשנת 2011 הוקמה ועדה מוניטרית, הכוללת שישה חברים שמחליטים מאז במשותף (לנגיד יש רק וטו במקרה של שוויון).
אבל זה רק כביכול. בפועל, הפרוטוקולים מדיוני הוועדה מגלים תמימות דעים מופלאה. בשנה וחצי האחרונות התקבלו 10 החלטות להותיר את הריבית ללא שינוי - כולן פה אחד. בינואר 2024 הריבית ירדה בפעם האחרונה, כש"כל חברי הוועדה סברו שיש להוריד אותה ברבע אחוז". החריג היחיד היה בפברואר 2024, כשחבר ועדה אחד הצביע בניגוד לשאר חבריו להורדה של עוד רבע אחוז.
ולכן, כשרמי לוי צעק לעבר הנגיד בוועידת גלובס "למה שלא תוריד את הריבית באחוז?", הבנתי פתאום כמה חסר לי לוי אחד כזה בוועדה המכובדת. קצת איפכא מסתברא, בקבוצה שכוללת רק פרופסורים לכלכלה, שלושה מהם אגב עובדי הבנק המרכזי.
כוכבי השבוע
מצוין: החיסכון לפנסיה גדל פי 11 מאז 2010
אחד הנושאים הכי אופטימיים בישראל הוא החיסכון לפנסיה. על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה הממשיכה להוליד לא מעט ילדים (שבבוא העת יעבדו, ישלמו מסים ויזרימו כסף חדש לקרנות הפנסיה). במספרים, כפי שפורסם השבוע בגלובס, סכום הכסף בקרנות הפנסיה החדשות חצה ביוני את הטריליון שקל - גידול של פי 11 בתוך 15 שנים.
אבל מעבר לאופטימיות, ולמרות שהמדינה מכריחה אותנו להפריש 18.5% מהמשכורת כחיסכון לפרישה, אסור להניח שמותר לנו "לבזבז" את שאר הכספים שהצטברו לנו בחשבון. לרבים מאיתנו החיסכון לא יספיק כדי לשמור על רמת החיים אליה התרגלנו (הזיקנה עולה לא מעט, והיא גם מתארכת משמעותית). ועל הדרך, הסכום העצום הזה צריך להזכיר לכל אחד לבדוק מה קורה עם דמי הניהול שהוא משלם. במבט לעשרות שנים, הם יכולים לחתוך לו סכום נכבד מהקצבה החודשית.
בלתי מספיק: העלמות המס משכירות: מחפשים מעקפים
משרד האוצר, כפי שחשפנו השבוע, עושה שמיניות באוויר לחשוף מעלימי מס בתחום השכרת הדירות. סנכרון מאגרי מידע כדי לגלות למי יש יותר משתי דירות, הצגת חוזי שכירות למי שכבר מדווח שעבר את תקרת הפטור (מעל 5,654 שקל לחודש), יצירת "פרופיל כלכלי" לכל אזרח ועוד.
רק שכל הצעדים המנהליים הללו חושפים בעיקר את עומק האבסורד. העובדה שלמדינה אין שום מושג כמה ישראלים משכירים דירות וכמה הם מקבלים. להבדיל מעסקה למכירת דירה, שמחייבת את המוכר והקונה לדווח עליה לרשות המסים, שוק השכירות מבוסס אך ורק על סקרים ואומדנים, שמאלצים את הרגולטור לנסות להעריך ולזהות מיהם העבריינים.
וכל זה קורה רק בגלל שהכנסת בולמת שוב ושוב חקיקה פשוטה, שתחייב דיווח של המשכירים. הנה דוגמה לפוזיציה ולאינטרסים זרים של הפוליטיקאים שלנו, שמכריחים את הפקידים לחפש מעקפים עקומים.