סקוט ווקר / צילום: ap, Charlie Neibergall
סקוט ווקר אולי לא מופיע יותר בקדמת הבמה הפוליטית האמריקאית, אבל מי שהיה מהמושלים הבולטים בארה"ב ממשיך להשפיע מאחורי הקלעים. ווקר, שכיהן כמושל ויסקונסין בין 2011 ל־2019, הפך לדמות סמלית עבור המחנה השמרני, בזכות מאבק חסר פשרות נגד איגודי העובדים, שורת רפורמות כלכליות נועזות, ונכונות להתעמת עם מוקדי כוח ותיקים.
● ראיון | הוא התגייס ל-8200, מירי רגב עשתה לו טוויסט בקריירה והיום הוא הקול של ישראל בעולם הערבי
● הצוללת | "בתחילת המלחמה היה גל מטורף של שליחת קו"ח לחברות ביטחוניות. עכשיו אנשים חוזרים להייטק"
מאז פרישתו מהפוליטיקה, ווקר עומד בראש ארגון Young America’s Foundation, אחד הארגונים החשובים בגיבוש הדור הבא של מנהיגות שמרנית בארה"ב, שפועל בקמפוסים, מלווה סטודנטים בעלי עמדות ימניות ומעודד שיח שמרני.
לאחרונה יותר ויותר קולות בתוך המפלגה הרפובליקנית דוגלים בגישה בדלנית ואנטי־ישראלית, ומהלכיו של הנשיא דונלד טראמפ מובילים לחילוקי דעות רמים בתוך הימין האמריקאי. שוחחנו עם ווקר על השינויים שעוברת המפלגה, על אובדן התמיכה בישראל וגם על תקופתו כמושל, במהלכה הפך לגיבור בקרב שמרנים אך גם זכה בתואר האויב מספר אחת במדינה.
לקראת המתקפה על מתקני הגרעין באיראן גברו הקולות נגד ישראל במפלגה הרפובליקנית. עד כמה זה צריך להדאיג אותנו?
"אלה קולות יחסית בודדים. חלקם לגיטימיים וצריכים להישמע, בעוד אחרים לוקחים את זה לקיצוניות בעייתית. לדעתי, מה שטראמפ עשה היה מבריק. רוב האמריקאים, ולא רק השמרנים, לא רוצים עוד מלחמה אינסופית - אבל רוב האמריקאים גם לא רוצים שלאיראן יהיה נשק גרעיני. וטראמפ עשה את המהלך הנכון: הוא לא הכניס אותנו למלחמה ארוכה ולא למאמץ קרקעי. הוא שלח מטוסי B-2 שהפילו פצצות חודרות בונקרים על האתרים הגרעיניים וטיפלו ישירות במקום האיום. איראן היא האימפריה הרעה האולטימטיבית. אני חושב שהפעולות של טראמפ עבדו ושרוב האמריקאים איתו".
ולגבי המתרחש במפלגה הדמוקרטית אתה כן מודאג? רוב הדמוקרטים תומכים בפלסטינים על פני הישראלים, וגם האנשים שעולים במעלה השורות של המפלגה נוקטים עמדה חד משמעית נגד ישראל.
"אני בהחלט מודאג. אדם שתרם סכום משמעותי לארגון שאני עומד בראשו, אמר לי שאם אני רוצה שאנשים יתמכו בישראל ויאהבו אותה - אני צריך שהצעירים בארה"ב קודם כל יאהבו את אמריקה. אם הם אוהבים את אמריקה, את מהות החופש, אם הם מכירים את ההיסטוריה שלנו ומעריכים את הטוב בהיותם אמריקאים - הם בתורם ירצו לתמוך ולאהוב גם את ישראל. ולהפך, אם אתה שונא את אמריקה, אתה כנראה תשנא את ישראל ועוד ישויות שאוהבות חופש. וזה עונה על השאלה שלך: חלק מהבעיה זה שיותר מדי אנשים בבסיס המפלגה הדמוקרטית של היום כמעט שונאים את אמריקה. הם מתביישים בהיסטוריה שלנו, דוגלים במרקסיזם, מדברים נגד השיטה הכלכלית ועוד".
איך אתה מסביר את הברית הזו בין האסלאמיסטים לשמאל הפרוגרסיבי, איך זה בכלל הגיוני?
"לצערי, יש יותר מדי אנשים בשמאל הרדיקלי בארה"ב שאינם עקביים כי הם סומכים על הרגשות שלהם יותר מאשר על העובדות. במהלך ההפגנות נגד ישראל בקמפוסים נתקלנו לא אחת באנשים עם שלטי 'מהנהר עד לים', והיינו שואלים אותם איזה נהר ואיזה ים. הייתם נדהמים מהתשובות המגוחכות שקיבלנו. האם זה המיסיסיפי? האם זה הנילוס? הם פשוט לא ידעו".
"התנועה השמרנית הפכה ליותר 'צווארון כחול'"
ווקר, שהתמודד לנשיאות בפריימריז ב־2015, מסכים שהמפלגה הרפובליקנית היום מאוד שונה בהשוואה לאז. "יש כאן שינוי עצום - התנועה השמרנית הפכה להרבה יותר צווארון כחול. הפעם האחרונה שהיו לה שורשים כאלה הייתה כשרונלד רייגן היה נשיא. נהגנו לקרוא להם 'הדמוקרטים של רייגן'. היום אולי קוראים להם MAGA, אבל זה צווארון כחול. והצווארון הלבן, הבוחר המסורתי של האוניברסיטאות בפרברים, חש רגשות אשמה תמידיים מול כל מי שלא לבן או מצליח.
"המחאות האלה שאתה מדבר עליהן מאורגנות ומנוהלות באופן כמעט גורף בידי ילדי קרנות נאמנות לבנות ועשירות שגרות בפרברים. אפילו המועמד הדמוקרטי לראשות עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, הוא כזה - מישהו שלמד בבית ספר פרטי יוקרתי, שלמשפחתו יש הרבה כסף, וממדיניותו ייפגעו בעיקר מי שלא גדלו כך".
ווקר מתייחס בין השאר לתיקון שהרפובליקנים העבירו עכשיו בקונגרס לחוק המדיקייד, ביטוח בריאות ממשלתי שנועד לעניים. לפי התיקון, החל מ־2027 אמריקאים בטווח הגילים 18-65 שכשירים פיזית ונפשית לעבוד - לא יקבלו מדיקייד אלא אם יעבדו כ־80 שעות בחודש. "השמאל השתגע, אבל אנשים תומכים בזה ומבינים שזה חשוב", אומר ווקר.
המושל לשעבר מציין כי יש שינוי גדול גם בפרופיל הבוחרים של המפלגה הרפובליקנית. "בעבר הבוחרים היו חשדנים כלפינו. השמאל היה ממש טוב בלומר שרפובליקנים דואגים רק לעשירים. כיום, אנשי מעמד הפועלים הבינו שלא - שהשמרנים רק רוצים שתוכל לחיות את חייך. לך לעבודה, תפתח חברה אם זה מה שאתה רוצה לעשות. חיה עם המשפחה שלך, תתפלל איפה שבא לך, בלי להתמודד עם השטויות שהמדינה מציבה בדרכך. הפרוגרסיבים והרדיקלים לעומת זאת, רוצים להגיד לך מה אתה יכול לעשות ומה לא, בכל תחום שיש. ורשימת הדברים שאתה לא יכול לעשות גדלה מיום ליום".
הקרב עם איגודי העובדים הגיע לבחירות הדחה
ב־2011, שישה שבועות לאחר שנכנס לתפקידו כמושל ויסקונסין, ווקר הציג חקיקה שהפכה לאחת מנקודות הרתיחה השנויות במחלוקת בפוליטיקה של יחסי עבודה בארה"ב: חוק מספר 10, שנקרא רשמית "חוק תיקון התקציב". החוק הוצג כפתרון לגירעון תקציבי של 3.6 מיליארד דולר, אך כלל צעדים מקיפים שהגבילו דרמטית את כוחם של איגודי העובדים במגזר הציבורי.
החוק ביטל את האפשרות של עובדי המדינה לנהל מו"מ קיבוצי פרט לשכר הבסיס - וגם הוא הוגבל לעלייה בהתאם לאינפלציה, אלא אם התקבלה הצבעה ציבורית לאישור חריגה. החוק חייב עובדי ציבור להפריש 5.8% ממשכורתם לפנסיה ו־12.6% עבור ביטוח בריאות, מה שהעלה משמעותית את ההוצאות האישיות של העובדים. בנוסף, נדרש מכל איגוד עובדים לעבור הצבעה מחודשת על אישורו מדי שנה, ונאסר על גביית דמי חבר ישירות ממשכורת העובד ללא הסכמתו.
הוועדים ראו בחוק ניסיון מכוון להחליש את כוחם, לצמצם את החברות באיגודים ולהפחית את השפעתם הפוליטית - והם יצאו להפגנות בהיקף שלא נראה כמותו. תוך ימים ספורים הפכה מדיסון, בירת ויסקונסין, למוקד סערה לאומית. אלפי מפגינים הגיעו לבניין הקפיטול של המדינה והשתלטו עליו במשך יותר משבועיים. המחוקקים הדמוקרטים של ויסקונסין ברחו למדינת אילינוי כדי לדחות את ההצבעה ולרכוש זמן לטובת גיוס תמיכה ציבורית, אך לאחר שורה של מהלכים פרלמנטריים ומשפטיים החוק עבר ונחתם במרץ 2011.
הניצחון של ווקר על האיגודים הפך אותו לגיבור בקרב שמרנים. עמידתו מול הלחץ זכתה לשבחים רחבים מתורמים רפובליקנים, אנשי תקשורת ויועצים פוליטיים, שראו בו מודל לחיקוי עבור מושלים במדינות אחרות. אך באותה מידה, הוא הפך למטרה עיקרית של השמאל. בשנת 2012, קבוצות המזוהות עם הוועדים יזמו מהלך נדיר: בחירות להדחת המושל (Recall). למרות הקמפיין האינטנסיבי נגדו, ווקר שרד את ההצבעה המיוחדת וניצח את יריבו הדמוקרטי טום בארט בפער גדול יותר מזה של 2010. בכך הפך למושל הראשון בהיסטוריה האמריקאית שמצליח לשרוד בחירות הדחה - הישג שחיזק את מעמדו הלאומי.
כמושל, המאבק מול הוועדים הפך לנושא הדגל שלך, אבל המפלגה הרפובליקנית כבר לא שם - לא בתחום יחסי העבודה ולא בתחום ההוצאות על הרווחה. טראמפ מסרב לפגוע בזכויות העובדים המאוגדים ולקצץ בהוצאות ממשלה באופן משמעותי.
"מה שבאמת עשינו, יותר מסתם לריב עם ועדי העובדים, היה לקחת את הכוח מידי ראשי הוועדים הגדולים, בעלי האינטרסים, ולשים אותם בידי משלמי המסים. תמיד אמרתי, אני בעד עובדים - פשוט לא בעד ראשי הוועדים. אז כאן בוויסקונסין, אם אתה עובד מצוין, אתה לא צריך לחכות לוותק או לקביעות, אתה יכול להתקדם לאורך הקריירה ולראות את השכר עולה ככל שהפרודוקטיביות שלך עולה, ככל שהערך שלך עולה. בין אם אתה כאן שישה חודשים או שש שנים או 25 שנה.
"הייתי אויב מספר אחת במדינה. בהתחלה הם ניסו להפחיד אותי ובמשך חודש הם כבשו את בירת המדינה שלנו. לא נרתענו. ניצחנו. ואז הם ניסו להדיח אותי. הם הוציאו נגדנו כ־100 מיליון דולר בקמפיין הזה. ובאופן אירוני, לא רק שניצחנו, ניצחנו עם יותר קולות ואחוז גבוה יותר מהקולות מאשר בפעם הראשונה שנבחרתי".
ווקר אומר שאמנם היה רוצה לראות דברים שונים ברמה הפדרלית, אך כן מזכיר את הפעילות של מחלקת היעילות הממשלתית שהקים טראמפ, DOGE: "התהליך שהמחלקה התחילה תחת אילון מאסק ונמשך כעת - ההתנגדות להוצאות מיותרות וצמצום כוח העבודה של הממשל - הם תהליכים חיוביים ויוצאי דופן. ומה שהכי חשוב, מושלים בכל רחבי המדינה מיישמים רבות מאותן רפורמות ומחזירים את משלמי המסים למושב הנהג".
על מכסי טראמפ: "טקטיקה של משא ומתן"
ההצלחה בחקיקת חוקי העבודה והשרידות הפוליטית מול כמויות הכסף שנשפכו כדי להדיח אותו סייעה לווקר להשיק קמפיין נשיאותי לבחירות לבית הלבן ב־2016. בתחילת הדרך נחשב למועמד מוביל בפריימריז הרפובליקניים. אך הקמפיין התרסק במהירות בעקבות הופעות פושרות בעימותים, מסר לא ממוקד וחששות התורמים. בספטמבר 2015, כחודשיים לאחר שהכריז על מועמדותו, פרש מהמרוץ - והיה בין הקורבנות הבולטים הראשונים בשדה הרפובליקני שעתיד להישלט בידי דונלד טראמפ.
אתה איש של סחר חופשי. האם טראמפ אוהב מכסים בפני עצמם או שזו רק טקטיקה?
"אני חושב שהוא איש עסקים גלובלי שרוצה לעשות עסקים בכל העולם, ולכן זו טקטיקת משא ומתן. דיברתי איתו במהלך הקדנציה הראשונה שלו, ביום שהוא נסע לקנדה ל־G7, בדרכו להיפגש עם כל מנהיגי שש המדינות המתועשות. והוא סיפר לי שהוא אמר להם שהוא יוריד את כל המכסים שלנו אם הם יעשו את אותו הדבר. הם לא קיבלו את ז ה. הוא חשף את הבלוף שלהם. אני מאמין שהמטרה שלו היא להגיע קרוב ככל האפשר לאפס מכסים. אנשים אומרים 'המכסים האלה נוראיים', אבל כבר היו מכסים גדולים בעבר. אלה פשוט היו מכסים מהמדינות האחרות על ארה"ב. הוא מבין שזה חלק מהמשא ומתן. צריך להראות קצת כוח".
כשאני מזכיר לווקר שיש כמה יועצים של הנשיא שסבורים שהמכסים חשובים בפני עצמם ולא כאמצעי להוריד מכס בצד השני, הוא משיב "כן, יש כמה אנשים בממשל שחושבים שאנחנו צריכים לחזור עד למצב שלפני מס ההכנסה ב־1913 ולהשאיר רק מכסים כדי לממן את הממשלה. זה רעיון גרוע. בסופו של דבר, באופן אינסטינקטיבי, הנשיא מבין את זה. אבל אין ספק שהוא מנהל משא ומתן, הוא מוכן להישאר עם המכסים אם המדינות האחרות לא יבואו לקראת ארה"ב".
יש בקרוב בחירות אמצע קדנציה. אתה לא חושש שאם האינפלציה תעלה בגלל המשא ומתן הזה הרפובליקנים יפסידו והכל ירד לטמיון?
"כן, אני חושב שיש שלושה דברים מרכזיים שהשמרנים צריכים להתמקד בהם השנה אם הם רוצים להצליח בבחירות האמצע: מסים, סחר והוצאות ממשלתיות. לגבי קיצוצי המס, הצעת החוק שהנשיא חתם עליה ב־4 ביולי שבה לא רק מאריכה את קיצוצי המס הקיימים, אלא גם מבטלת דברים כמו מס על טיפים ועל שעות נוספות, וגם נמנעת ממה שהיה יכול להיות העלאת מס מסיבית. באשר להוצאות הממשלתיות הנוראיות, הן מטופלות בצורה טובה בכל מיני דרכים.
"בנוגע לנושא השלישי, הסחר - התקווה שלי היא שזה יסתדר עד יום העבודה (1 בספטמבר, א"ו). תצליחו לסיים עד אז, תשמרו על הלחץ, תהיו חזקים - אבל אל תמשיכו את זה לאחר מכן. אם ניכנס לשנה הבאה עם אי ודאות לגבי המכסים, יהיו לנו בעיות אמיתיות שיהיה קשה להתמודד איתן".