עמודי האינסטגרם של ''מתחת לרדאר'' ו־yominews / צילום: צילומי מסך
מאז פרוץ מגפת הקורונה, וביתר שאת מ־7 באוקטובר, המציאות בישראל ובעולם בכלל הפכה למבלבלת במיוחד, וגם ההסברים והפרשנויות לה רק מסתעפים ומסתבכים.
● אפקט תשעה באב: בכל הענפים הבולטים נרשמה ירידה ברכישות
● נטפליקס התחילה להילחם בשיתוף הסיסמאות, זו הייתה התוצאה
מפרסומת לג'ינסים של אמריקן איגל שהקימה עליה האשמה בניאו־נאציות, דרך אזהרות צונאמי חובקות עולם ועד מגעים לעסקת חטופים וסיום המלחמה. מדי יום עמודי חדשות עם מאות אלפי עוקבים כמו "מתחת לרדאר" באינסטגרם, הפשוטע בפייסבוק או yominews בטיקטוק, מעלים תוכן שמפרק אירועים אקטואליים וגם נושאים מעולמות קלילים יותר כמו ריאליטי, תרבות וספורט.
הם משתמשים בממים, משחקי מילים כמו "אמריקן יגאל עדיקא", דיאלקט סלנגי ושפה ויזואלית שמיועדת בעיקר לדור ה־Z, קבוצת הצעירים שנולדו בין השנים 1994 ל־2010. הזילניאלס שמרגישים בנוח בתוך המרחב הדיגיטלי ומבלים בו שעות רבות ביום מתעדכנים בחדשות בעיקר ברשתות החברתיות, ולעמודים הללו אין את הפריבילגיה להיות "משעממים" ורשמיים בתחרות על הסחורה החשובה ביותר בימינו - תשומת לב.
מחקר שפורסם בשנה שעברה באוניברסיטת אברדין בסקוטלנד מצא כי צעירים בכלל לא מחפשים את החדשות, אלא הן מגיעות אליהם תוך כדי גלילה ברשתות החברתיות. כדי שהקוראים לא יעברו לפוסט הבא, הכל צריך להיות מסעיר יותר, קצר וקולע. לדרך ההפצה הזולה והמהירה הזו מתלווה גם אתגר משמעותי: תפוצה רחבה של פייק ניוז, שמתפשט כמו אש בשדה קוצים ברשת. ארגון הבריאות העולמי אף טבע את המונח "אינפודמיה" לתיאור מגפת המידע השגוי.
והתופעה לא ייחודית לישראל. לפי מחקר של Reuters Institute, ערוץ המחקר של ענקית החדשות רויטרס שסקר יותר ממאה אלף אנשים ב־48 מדינות, כ־54% מהאנשים צורכים חדשות ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ויוטיוב.
כעת, השאלה המרכזית אינה אם הדמוקרטיזציה של המידע תמשיך להתקיים, אלא כיצד אפשר לעצב אותה כך שהרשתות יפסיקו להיות שטח הפקר של שקרים ומניפולציות.
התחרות על הקשב רק מחריפה
בישראל, האינסטגרם שולט בזירה החדשותית לצעירים. אחד השחקנים הפופולריים הוא "מתחת לרדאר", שעומד כיום על 104 אלף עוקבים. העמוד, שהוקם על ידי אורי הרצברג (25) בתקופת הקורונה, מזוהה עם עמדות ליברליות ולא מפחד מהתגית.
העמוד צבר תאוצה במלחמה, ולפי הרצברג הוא גדל פי חמישה מתחילתה ועד היום. לדבריו, המטרה היא "לבנות כלי תקשורת משפיע לצעירים בישראל" ולהנגיש חדשות ואקטואליה, בלי לצאת מהאפליקציה.
הרצברג הקים את מתחת לרדאר יחד עם איתי בכר, המשמש כעורך הראשי. "כל הדבר הזה התחיל בגלל שלפני כמה שנים הרגשתי שאני לא מצליח להבין מה קורה סביבי. וכל פעם שניסיתי לקרוא הרגשתי יותר מטומטם מאיך שנכנסתי. הבנתי שהרבה מאוד אנשים בגילי מרגישים אותו הדבר ופירסמתי פוסט בפייסבוק שיש לי רעיון למיזם תקשורת חברתי גדול. איתי השותף שלי הגיב והחלטנו שאנחנו מנגישים חדשות לצעירים. הקהל שלנו הוא בגילאי 18־35 ובתוכו יש ליבה של 20־24 של קהל מעורב שצורך את התכנים שלנו. הבנו שאנשים בגילנו לא מבינים מה קורה סביבם". הרצברג מסביר כי בקרב צעירים מורגשת פטרונות מצד ערוצי התקשורת. "יושבים אנשים בחליפה ומדברים מעלינו", הוא אומר.
7 באוקטובר הייתה נקודת מפנה עבור מתחת לרדאר, בה הם החליטו שהם לוקחים את הפרויקט "שלב אחד קדימה". לדבריו, "הסיפור של הדור שלנו הוא אחר. אני בן 25, הצבעתי חמש פעמים. זה דור שהוא במילואים, בסדיר, הוא היה בנובה. דור צעיר שלא מצליח לדמיין את העתיד שלו בישראל, וזה בזמן שהוא לא עושה שום דבר אחר חוץ מלצאת לעוד סבב ולסופ"ש. הדור שלנו משלם את המחיר הכי כבד". בעקבות כך, מתחת לרדאר החליטו שהם לא מייצרים רק ידיעות חדשותיות, אלא גם טורי דעה ופרשנויות, וכן סרטונים.
"המודל הכלכלי יושב על פילנתרופיה וגם שיתופי פעולה של תוכן שאנחנו מייצרים", הוא מסביר. "זה אומר שאנחנו מגייסים תרומות וגם עושים תוכן בשיתוף עם חנויות וארגונים שקשורים לצעירים".
הרצברג מספר כי התחרות על הקשב ברשתות החברתיות רק מתגברת. "כל בן אדם הפך לכלי תקשורת, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, יש עשרות אלפי מסרים כל יום ומי שמייצר את התוכן הכי פרובוקטיבי מנצח". הוא מסביר שמתחת לרדאר שואפים להיות "בצד האחראי" של הפרסומים, "אנחנו בודקים את המקורות שלנו, מצליבים מידע, ובונים את עצמנו כגוף תקשורת". בנוסף, הוא אומר, "אנחנו נלחמים בפייק, יש לנו מדור שבודק עובדות שפוליטיקאים אומרים".
העמוד משתמש בשפה יומיומית, לעיתים בוטה, ולרוב ללא צנזורה. "זה כמו להסביר לחבר על בירה מה קורה עם היועמ"שית", אומר הרצברג.
"אנחנו לא מפחדים לקלל ולדבר בצורה חד־משמעית. הדור הזה מחפש מישהו להאמין לו. אנחנו בונים מכלול שלא קיים בתקשורת הישראלית. אנחנו מגיעים ל־2 וחצי מיליון איש בכל חודש עם התכנים. יש עשרות מיליוני חשיפות וזה רק גדל".
"הדור עם הכי הרבה מאפיינים נרקיסיסטיים"
פרופ' אסא שפירא, ראש מסלול שיווק ואסטרטגיה באוניברסיטת תל אביב וחוקר במכון agam, חקר את האופן בו צעירים צורכים מדיה ואקטואליה. לדבריו, צעירים עוסקים בדימוי שלהם מול העולם מסביב לשעון. "זה הדור שמפגין את הכי הרבה מאפיינים נרקיסיסטיים בהיסטוריה האנושית".
"דור ה־Z תמיד מחובר לאונליין, ובזמנו קרו שתי קפיצות טכנולוגיות משבשות תרבות: המעבר מטלפון סלולרי לסמארטפון, וההשקה של הרשתות החברתיות", מסביר פרופ' שפירא.
"מהמצאת הפפירוס ועד היום, בכל פעם שנכנסת טכנולוגיה חדשה היא מגדילה יכולות, אך לצד זה גם לוקחת ומעלימה דברים אחרים". כעת, אומר פרופ' שפירא, "אנחנו בעידן האלגוריתמי שמשנה את התודעה של הדור", הוא אומר.
לפי פרופ' שפירא, האלגוריתם ברשתות החברתיות בנוי כדי להשאיר את המשתמשים כמה שיותר זמן בפלטפורמה - ובכלכלה הזאת הוא נוטה לדחוף ולקדם פוסטים שמייצרים תגובה רגשית מיידית, או כאלה שכוללים שיפוט מוסרי למשל.
"האלגוריתם למד שמה שמשאיר אותנו זה רייג' בייט (Rage bait), כלומר תכנים שמהדהדים את תפיסת העולם שלנו, או לחילופין תכנים מקטבים, עמוק מהצד השני, שגורמים לנו להגיב. לכן הסיכוי שנראה תוכן מתון שמכוון לממלכתיות הוא נמוך".
ביקורת נוספת שנמתחת על גופי התקשורת האלטרנטיביים ברשתות החברתיות, היא שהם מעודדים השטחה ועצלות מחשבתית.
מגרש משחקים לפופוליסטים
פרופ' שפירא מבהיר כי ישראל לא ייחודית בנוף. "לא רק שיש קיטוב, השחקנים הפוליטיים שמשתמשים בשדה הזה נוטים לאמץ אסטרטגיות
פופוליסטיות של 'אנחנו - נגדם', והמנהיגות הפופוליסטית משתמשת בשדה השיח הזה כדי לבנות את הכוח הפוליטי שלה דרך תקיפה של כל מנגנוני השלטון מסביבם. זה קורה בכל העולם. כדי לבנות כוח פוליטי עוסקים בפירוק האמון בכל מוסד - המשטרה, השופטים, האליטה התקשורתית, הכלכלית - והרשתות החברתיות מאמצות אנשים שמדברים דרך אותם טקסטים מקטבים, הם מקבלים תהודה על חשבון אחרים. אפשר לראות קריסה של אמון בכל החברה ובוודאי הצעירה".
לכן, הוא אומר, "המימד התרבותי הזה שצעירים מושפעים ממנו ביתר שאת, מוליד את הזליגה שלהם לאט לאט לצריכת מידע מאמצעים אלטרנטיביים".
הבעיה עם זה לפי פרופ' שפירא, היא ש"המון גופי ידע שצומחים ברשתות לא
כפופים לרגולציה הפנימית של אתיקה עיתונאית, או רגולציה כלשהי, והם יותר חשופים למידע ממקורות פחות מהימנים". לדבריו, גם התקשורת הממוסדת מאמצת את אותו הרעיון וזונחת פעמים רבות נורמות עיתונאיות בניסיון להתחקות אחרי ההצלחה של הרשתות החברתיות.
"במבנה הזה שנוצר, המדיה המסורתית הופכת לפחות חשובה", הוא אומר, אך מבהיר כי "בישראל בניגוד לעולם עוד לא ראינו את הקריסה של המדיה הממוסדת כי המצב הביטחוני מעורער ואנשים נדבקים למדיות המסורתיות בשביל לצרוך בלייב מה שקורה".
מה קורה לאמת, ומה אפשר ללמוד מדקארט?
לפי פרופ' ארנון קרן, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, סכנת הפייק ניוז היא קדומה. "בני אדם תמיד התמודדו עם הדילמה הבסיסית - האם להאמין או לא להאמין למה שאומרים לי?".
לדבריו, "אנו מסתמכים על כל מיני מנגנונים שהתפתחו באופן אבולוציוני, ובאינטראקציה של אחד על אחד אנחנו מנטרים סימנים לחוסר אמינות באופן בלי מודע. למשל, יש טענה שהסמקה היא סימן לכך. סוג אחר של מנגנון הוא נורמות של שיח - למשל כמה ראיות אני צריך לספק לך על אירוע שקרה כדי שתאמיני. זה יהיה לא תקין אם אני אתעקש בפנייך שטענה מסוימת היא אמיתית אבל לא אציג לך אף ראייה בזכותה - אפילו אם לגמרי במקרה אני צודק".
לדבריו, "אלה כללים שאנחנו מקבלים ולומדים ורובנו פועלים לפיהם, גם במובן בו לא נפר אותם ככה סתם, וגם אם נתקל במישהו שמפר אותם באופן שיטתי יצא לו שם של אדם לא אמין. אותו הדבר גם לגבי מקורות תקשורת".
פרופ' קרן מבהיר כי בעידן הנוכחי המקור של החדשות שמגיעות אלינו לא ידוע. "הקהילה שלנו השתנתה לחלוטין, אנחנו לא נמצאים בקהילה שאנחנו מכירים את החברים בה. פעם הייתי קורא את עיתון Y, ואם הייתי רואה שהוא לא מדווח על דברים שצריך לדבר עליהם, או שהוא מעביר לי ידיעות לא נכונות, אז זה היה צובע את ההתייחסות שלי אליו". כלומר, הוא היה משלם מחיר של אובדן אמון.
הבעיה לפי פרופ' קרן היא האלגוריתם. "חברות הטכנולוגיה משקיעות הרבה מאוד משאבים בניטור תכנים כי הרבה אנשים לא אוהבים להיחשף לתוכן פוגעני. מעט מאוד משאבים מושקעים בניסיון למנוע מאיתנו להיחשף לתוכן שאינו מבוסס היטב או שקרי".
"בסופו של דבר, דמוקרטיה מתפקדת היטב כשהציבור יודע מה קורה", מסביר פרופ' קרן. "הכלים שלנו לא מושלמים. את ספרו 'הגיונות על הפילוסופיה הראשונית' דקארט מתחיל בתובנה לפיה הרבה דברים שהוא קיבל מהחברה ושנטען שהם נכונים - הם לא נכונים, והפרויקט האפיסטמולוגי שלו בסופו של דבר הוא לזרוק הכל לצד כדי להשת מש רק בכלים בדוקים שלא יטעו אותו. אבל כן יש לנו כל מיני דרכים לשפר את ההסתמכות שלנו".
פרופ' קרן לא חושב שהפייק ניוז צריך לגרום לנו לפקפק בכל מה שאנחנו רואים. "דקארט חשב שאם נחשוב באופן ביקורתי נהיה חסינים לטעות. אבל ספק, שיכול להיות חשוב מצד אחד, יכול להיות כלי הרסני ומסוכן מהצד השני, אם אני מטיל ספק במקור הכי טוב שיכול לעזור לי - אני חושף את עצמי לטעויות חדשות".
נראה כי המהפכה הושלמה, ובמקום להילחם בדרך בה צעירים צורכים את המידע שלהם, אפשר להבין מאיפה הספקנות בערוצי התקשורת הממוסדים מגיעה לעיתים. לרשתות החברתיות תפקיד חשוב בהחייאת הסקרנות לגבי ענייני השעה, גם אם מדובר בגלילה בין פוסט לפוסט.